נסה לתפוס את הרגע שלפני שאתה נרדם. יש שם רגע אחד, חמקמק, שבו ה"אתה" מתחיל להתפוגג. המחשבות מאבדות את הקצה החד שלהן, הגבול בין מה שבפנים לבין מה שבחוץ מיטשטש, וה"אני" — הדבר הברור ביותר בחיים שלך — פשוט… מפסיק להיות שם.

מה היה שם? מה חזר כשהתעוררת? ואם הוא כל כך קל להיעלמות — האם הוא אמיתי מלכתחילה?

אניל סת', פרופסור לנוירולוגיה של תודעה באוניברסיטת סאסקס, שאל את השאלות האלה — ולא הסתפק בתשובות הפילוסופיות הישנות. הוא נכנס לתוך המוח. הספר שכתב, Being You: A New Science of Consciousness, הוא המסע שלו פנימה — ומה שהוא מצא שם יפתיע אותך.

הנחת היסוד שרובנו חיים לפיה היא שהמוח שלנו הוא מעין מצלמה: העולם קיים בחוץ, החושים שלנו לוכדים אותו, ואנחנו רואים את מה שיש. סת' מציע שזה בדיוק ההפך.

המוח, לפי סת', הוא מכונת ניבוי. בכל רגע נתון, הוא לא מחכה לחוויה — הוא מייצר תחזית. "כנראה שזה שולחן." "כנראה שזה קול של גשם." "כנראה שהאדם הזה כועס." הוא שולח את התחזית הזו לחושים, ורק אם מגיע אות שסותר אותה — הוא מתקן. מה שאנחנו חווים כ"מציאות" הוא למעשה ההלוצינציה המבוקרת הטובה ביותר שהמוח הצליח לייצר ברגע הזה.

זה לא מטאפורה. מחקרים בנוירולוגיה קוגניטיבית מראים שרוב פעילות המוח בתגובה לגירוי חושי היא למעשה עיבוד פנימי — לא קלט מבחוץ. אנחנו חיים, ברובנו, בתוך הסיפור שהמוח מספר לעצמו על העולם.

חשוב על הפעם האחרונה שהרגשת חרדה. לא "חשבת" עליה — הרגשת אותה. דפיקות לב, קיבה שנכווצת, נשימה שמשתנה. סת' טוען שהדברים האלה לא מלווים את החרדה — הם הם החרדה. התודעה לא יושבת במוח ומשקיפה על הגוף. היא נבנית ממנו.

הוא קורא לזה "interoception" — התפיסה הפנימית. המוח ממפה ללא הרף את מצב הגוף: דופק, טמפרטורה, רמות סוכר, מתח שרירים — ומהמיפוי הזה בונה את מה שאנחנו מרגישים. רגשות, לפי תפיסה זו, הם תחזיות שהמוח מייצר על מצב הגוף. לפעמים הן מדויקות. לפעמים לא. ואז אנחנו מרגישים "סתם רע" בלי לדעת למה — כי הסיפור שהמוח בנה על הגוף שלנו לא מסתדר עם המציאות.

עכשיו לחלק שמטלטל. סת' טוען שהעצמי — ה"אני" הזה שנראה כל כך ברור, כל כך נוכח, כל כך מאוחד — הוא גם הוא תחזית. בניה. הלוצינציה.

לא בכוונת זלזול. הסיפור שהמוח בונה על מי שאנחנו הוא מורכב ומרהיב: הוא מרכיב זכרונות, ציפיות, ערכים, קשרים עם אחרים, תחושות גוף — ומייצר מהם תחושת "אני" רציפה. אבל כמו כל תחזית, היא גמישה. ניתנת לשינוי. ומושפעת עמוקות מהסביבה, מהאנשים סביבנו, ואפילו ממצב הגוף שלנו ביום נתון.

זה מסביר למה אנחנו מרגישים "כמו אנשים אחרים" בנסיבות שונות. למה זהות יכולה להתפתח, לפעמים באופן מפתיע. למה חוויות קיצוניות — מוות קרוב, פסיכדליה, מדיטציה עמוקה — יכולות לשנות באופן מהותי מי שאנחנו חושבים שאנחנו.

בחלק מרתק של הספר, סת' עוסק במה שקורה כשמנגנון הניבוי הרגיל מופרע. מדיטציה, שינה, חלומות, ואפילו חומרים פסיכדליים — כולם מפריעים, בדרכים שונות, למכונת הניבוי הרגילה. ומה שמתגלה בהפרעה הזו הוא אולי הרמז הגדול ביותר לטיב התודעה האנושית.

אנשים שחוו חוויות מיסטיות עמוקות — בין אם דרך מדיטציה ממושכת ובין אם דרך חוויות ספונטניות — מדווחים לרוב על אותו דבר: תחושת התמזגות עם משהו גדול יותר, היעלמות הגבולות בין ה"אני" לבין העולם. מנקודת מבט נוירולוגית, סת' מציע שזו לא "אשליה" — זה מה שקורה כשהמנגנון שמייצר את ה"אני" המוכר שלנו מפסיק לפעול לרגע. ואולי, הוא רומז, זו דווקא הצצה לאיך הדברים באמת עובדים.

נקודה אחת שסת' מדגיש ונוטה לאבד בדיונים על תודעה: אנחנו לא חווים את עצמנו בבועה. כל מה שאנחנו — הזהות שלנו, הערכים, הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם — מעוצבת עמוקות על ידי האנשים סביבנו.

המוח שלנו, מסביר סת', כיול את עצמו אל מול מוחות אחרים. למדנו לתפוס כוונות, לנבא מה אחרים יגידו, לחוש מה הם מרגישים. התודעה שלנו היא מוצר חברתי באופן מהותי — ולכן, בין השאר, בדידות פוגעת בנו כל כך עמוק. היא לא רק כואבת. היא מסירה ממנו חלק מן הכלים שאנחנו בונים איתם את עצמנו.