"As you start to walk on the way, the way appears."

— ג'לאל א-דין רומי

יש רגעים כאלה שבהם אנחנו עומדים מול סימן שאלה גדול.
הלב מרגיש שזה הזמן לזוז, אבל השכל מחפש מפה.
התחלה חדשה מרצדת באופק, אבל האדמה מתחת לרגליים נראית דקה מדי.
ומה אם ניפול? מה אם זו טעות? מה אם אין באמת דרך שם?

ואז רומי, המשורר הסופי מהמאות הרחוקות, לוחש לנו:
"התחל ללכת – והדרך תופיע."

זה לא מסר פשוט. אנחנו חיים בעולם שמקדש ודאות, תכנון, ביטחון.
אנחנו לומדים מילדות "קודם להבין, ואז לפעול".
אבל החיים – הם לא תמיד כאלה.
לפעמים, הדרך באמת מופיעה רק כשאנחנו מתחילים ללכת.

הליכה בלי מפה

אני זוכר תקופה שבה עמדתי בצומת.
רציתי שינוי, הרגשתי שמשהו לא מדויק, אבל לא ידעתי עדיין לאן.
חיכיתי שהתמונה תתבהר, שהתשובות יגיעו.
אבל הן לא באו.
עד שלקחתי צעד אחד.
קטן. לא מחייב. לא מושלם.
והצעד הזה – לא רק שיצר תנועה – הוא גילה לי דברים שלא יכולתי לראות לפני כן.
פתאום נפתחה דלת. פתאום הופיע אדם. פתאום התבהרה תחושת כיוון.

למה קשה כל כך להתחיל?

אנחנו חוששים.
מהטעויות, מהכישלונות, מהתגובה של אחרים.
אנחנו רוצים לדעת מראש לאן נגיע, מתי, איך, עם מי.
אבל האמת?
גם כשנדמה לנו שאנחנו יודעים – אף פעם אין ודאות.
החיים הם רצף של התגלויות.
כמו הליכה בערפל – כל צעד מגלה עוד טיפה.
רק כשאנחנו זזים – העולם מגיב.

לא מושלם – אבל חי

אנחנו לא צריכים לדעת הכול כדי להתחיל.
לא צריך תוכנית חומש כדי לשלוח הודעה ראשונה.
לא צריך להיות מומחה כדי לפתוח קובץ חדש ולכתוב משפט ראשון.
הצעד הראשוני – הוא האקט היצירתי, האמיץ והאנושי ביותר.

וכשהוא קורה – דברים מופלאים יכולים לקרות.

מבוסס המאמר הבא >>