יש אינסוף אפשרויות בעולם. כל אחד יודע את זה. אפשר לחבר כל תו מוזיקלי לתו אחר, בלי מגבלות. אפשר לכתוב משפטים שאין להם התחלה, אמצע או סוף. צלילים, דימויים, מילים – כמו חלקיקי אור שנעים בחלל – מתפזרים לכל כיוון. אבל רובם לא מתכנסים לכדי יצירה.
לא כל אקורד הוא מנגינה. לא כל גיבוב מילים הוא סיפור. ואיכשהו, למרות אינסוף האפשרויות התיאורטיות – אנחנו יודעים להרגיש מתי ניגון הוא באמת ניגון, וסיפור הוא באמת סיפור. מה הסוד?
גבולות בתוך אינסוף
על הנייר, מספר הצירופים האפשריים של שמונה תווים מתוך 12 אפשריים (ללא חזרות) מגיע למיליארדים. גם אם נוסיף חזרות, קצב, דינמיקה – המספר מתפוצץ לאינסוף. אבל בפועל, אוזן אנושית ממוצעת לא תזהה את רוב הצירופים הללו כ"מוזיקה".
חוקרים באקדמיה ובחברות טכנולוגיה מתקדמות (כמו OpenAI ו-Google) ניסו לייצר מוזיקה באמצעות בינה מלאכותית. כשנתנו למודלים מוזיקליים לחבר תווים באקראי – רוב התוצאה לא הייתה קוהרנטית. רק כאשר הבינה המלאכותית למדה תבניות מוכרות – סולמות, פרוגרסיות הרמוניות, מקצבים – היא התחילה להפיק משהו שנשמע כמו מוזיקה.
אותו עיקרון עובד גם בסיפורים. יש אין-ספור דרכים לתאר עולם, דמות או אירוע. אבל מחקרים נרטיביים חוזרים ומראים שרוב הסיפורים, מכל תרבות שהיא, חוזרים לתבניות קבועות: מסע הגיבור, סיפור גאולה, טרגדיה, קתרזיס. חוקר האגדות הרוסי ולדימיר פרופ זיהה 31 שלבים קבועים במבנה של אגדות. כריסטופר בוקר הרחיב את זה לשבעה סוגי סיפורים עיקריים. גם סיפורים פוסטמודרניים או ניסיוניים חייבים לעמוד לפחות בתבנית חלקית – אחרת הם נתפסים כגיבוב ולא כיצירה.
המוח זקוק לתבנית
המוזיקה והסיפור הם לא רק אמצעי בידור – הם מבנים קוגניטיביים. המוח שלנו, כך טוענים חוקרים קוגניטיביים כמו סטיבן פינקר, מתוכנת לזהות תבניות. תבניות קבועות עוזרות לנו להבין את העולם, לחזות את העתיד, להגיב לסכנה. לכן גם אנחנו מזהים הרמוניה – כמשהו נעים – ודיסוננס – כמשהו זר.
במילים אחרות: הסדר קיים בתוכנו, ואנחנו מזהים אותו בחוץ. אנחנו שומעים מנגינה לא כי הצלילים אובייקטיבית "מוזיקליים" – אלא כי הם משתלבים בתבנית שגורמת לנו לחוש הקלה, ציפייה, שיא, סיום.
מרד בתוך מבנה
יש יוצרים שמנסים לשבור את התבנית. ג'ון קייג' כתב יצירה בשם 4׳33״ שבה לא מנוגן אף תו. הסיפור, לדעתו, היה בשקט עצמו. סופרים ניסיוניים ניסו לכתוב ספרים בלי עלילה, בלי דמויות, בלי התחלה ואמצע. אבל גם הניסויים הקיצוניים ביותר – חייבים להיות מובנים. חייבים להתקיים על גבול ההבנה – אחרת לא נוכל לזהות בהם יצירה.
במילים אחרות: אפילו המרד חייב להתקיים בתוך מבנה – או לפחות ביחס אליו. הוא זקוק לתבנית כדי להישבר.
שלוש גישות להסבר: למה אנחנו מזהים תבניות?
1. הגישה הפסיכולוגית-אבולוציונית:
המוח מזהה דפוסים כדי לשרוד. מוזיקה או סיפור קוהרנטי הם פידבק לתודעה שמאשרת: "הכל בסדר, זה מובן לי".
2. הגישה התרבותית:
תבניות הן מוסכמות שלמדנו מהסביבה. הן משתנות בין תקופות ותרבויות, ולכן מה שנחשב ל"סיפור טוב" ביוון העתיקה שונה ממה שעובד היום בנטפליקס – אבל עדיין, יש חפיפה רבה.
3. הגישה הפילוסופית (או: האידאית):
כאן מגיע הרובד העמוק יותר. לפי אפלטון – העולם שאנו חווים הוא השתקפות חיוורת של עולם אידיאות. אנחנו מזהים אמת, יופי, סדר – כי בתוכנו יש זיכרון עמום של אותו עולם עליון. לכן תינוק יכול לזהות פנים עוד לפני שהוא מבין שפה – ולכן אנחנו מזהים הרמוניה או סיפור גם בלי להבין "למה".
המשמעות: זיכרון שמנגן בנו
אם נאמץ את הגישה האידאית, עולה תובנה מרגשת: מוזיקה, סיפור, ואפילו מבנה מתמטי – אינם המצאות אנושיות, אלא גילויים. כמו חוקי פיזיקה, הם תמיד היו שם – ואנחנו רק חושפים אותם מעט-מעט.
אולי זה מסביר את התחושה שיש לנו לפעמים כשאנחנו שומעים יצירה מוזיקלית עילאית, או קוראים סיפור שמטלטל אותנו: זה לא חדש – זה מוכר. כמו געגוע למשהו שמעולם לא ידענו, אך תמיד נשאנו בתוכנו.
סיום: התבנית היא השער
אנחנו נולדים לתוך אינסוף אפשרויות, אבל מתרגשים רק ממעטות מהן. התבניות שאנחנו מזהים – מוזיקליות, נרטיביות, חזותיות – אינן מגבלות. הן שערים. הן אופן הגילוי של אידיאה בתוך חומר. הן הדרך של הנשגב לרדת לעולם הזה, מבלי לאבד את עצמו.
ואולי לכן, גם כשאנחנו ממציאים מנגינות או כותבים סיפורים – אנחנו בעצם נזכרים במשהו שהיינו בו פעם.
"היצירה האמיתית היא לא המצאה, אלא הקשבה לאידיאה שהייתה שם תמיד".
סרטון על עשרת התבניות המרכזיות בעולם המוזיקה:
