הטראומה הלאומית שעברנו ב 7/10/2023 הוציאה לי את רוב המילים מהפה – ומצאתי את עצמי ללא יכולת להתבטא – בסופ"ש אחד תפיסת העולם שלי התמוטטה ומצאתי את עצמי מנסה להבין מה זה אומר עלי כבן אנוש שצריך לעכל מעשים בלתי אנושיים.

חברה טובה שלי (רותם ניר נחמיאס) שעושה סדנאות כתיבה ובין כל הדברים המדהימים שהיא – היא גם ביבליותרפיסטית – ואחד הדברים שהיא מאוד אומרת זה שכתיבה היא אחת הדרכים הטובות ביותר להוציא את מה שבפנים – ובמיוחד את מה שמתחת לפני השטח

אז הבנתי שאני צריך להתחיל לכתוב – אבל לא חשבתי כמה זה יהיה מורכב ושהיכולת שבאה לי בכל כך קלות כשאני צריך לכתוב בענייני העבודה שלי ובנושאים עסקיים ויום יומיים תיהיה כל כך קשה ומורכבת בימים קשים ומורכבים כל כך.

אחד הדברים שאני מאוד מזהה היא גם כמה הטרואמה הלאומית שלנו במאקרו כל כך משפיעה על המיקרו בטראומה האישית שלנו בחיים האישיים שלנו – בעיקר בארוע הספציפי הזה אני מרגיש שהעובדה שלא היו לנו "אבא ואמא" באירוע הזה גרמה לנו להרגיש מאוד לבד ונטושים – וכל אחד לפי "תסביך" הנטישה שלו מרגיש את זה במקומות אחרים ומתמודד עם זה אחרת – וכל אחד לפי אינסטינקט הפעולה הבסיסי שלו – או בורח – או קופא – או מנסה להלחם – ומבין כל התגובות האלו – אני לא ממש בטוח איפה אני נמצא – ואולי לפי האלימינציה מכיוון שבפועל לא הלכתי להלחם – ובפועל לא ממש ברחתי ולמרות שבהתחלה קניתי כרטיסי טיסה וחשבתי שאני קודם אברח, בפועל החלטנו שזה לא מה שנעשה ונשארנו במקום – אז כנראה שאני באמת משתייך לקבוצת הקיפאון – מנסה לעכל, לעבד ולהבין מה בדיוק צריך לעשות לפני שממשיכים מכאן.

עכשיו עם כמה שמורכבת ההתמודדות עם הטראומה עצמה – ההתמודדות האמיתית היא עם היכולת שלנו להמשיך קדימה – ולחיות. עכשיו בלחיות הכוונה היא הרי באמת לא רק לחיות כדי להתקיים – אלא כדי לחיות גם בשמחה ובאהבה כמה שאפשר – כמו שלימדה אותה סבתי האהובה רחל (ססי) ז"ל שתמיד אמרה שהאמונה הגבוהה ביותר היא אהבה – והיא כוח החיים המוביל והיחיד שבאמת מנצח את החושך. העניין הוא שלמול זוועות שהתודעה לא רוצה ולא יכולה להתמודד איתם – איך ממשיכים קדימה – אבל תוך זיכרון (ושיכחה) של העבר שלנו – כי כמו שגם סבתי לימדה אותי – שלמרות שבפועל היא לא עברה את השואה – אבל בפועל היא חייתה את זוועות השואה שהשאירה אותה יתומה (כשהגיעה לארץ ישראל בטיסה שההורים שלה אמרו שיגיעו ישר אחריה אבל בפועל כבר אחרי שהטיסו אותה – לא ממש הייתה להם אפשרות כבר לטוס – ולכן נספו כולם בשואה) חייבים לזכור ולהנציח את ההיסטוריה – כי עם שלא באמת מחובר לעברו לא באמת יכול להתקדם – מצד אחד מכיוון שטעות לעולם חוזרת – ולכן חשוב לזכור ולהזכיר את הטעויות שלנו – ומצד שני ההסתכלות וההנצחה של הטעויות מפנה את תשומת הלב שלנו בעיקר לשלילה ולרוע של הדברים ולכן החשיבות בתוך החושך והשכול של להזכר גם בטוב האדם – חשובה אולי אפילו יותר כי היא האור שבעצם מאיר לנו את השביל בימים קשים וחשוכים שאנחנו מרגישים שאיבדנו את השביל – ובכלל מי אמר שהשביל שאנחנו הולכים בו הוא השביל הנכון – לנו ובכלל.

הרבה יוצא לי לחשוב גם על הספר שאמא שלי כתבה "לכל אדם יש שביל – על אהבה קריירה וייעוד" שעוסק בעובדה שאנחנו צריכים להבין, לדעת ולאהוב את השביל שלנו – עם כל הקשיים בדבר – ואפילו במידה ואנחנו מתמודדים עם משברים (קטנים או קשים מנשוא) – אנחנו צריכים צריכים להבין שמכל משבר יש אפשרות לצמיחה – ובפועל אנחנו מתחזקים ונבנים מהארועים המכוננים בחיים שלנו – ושהדרך "להצליח" היא "לצלוח" את הדרך למרות הקשיים שעומדים מולנו.

העניין המרכזי עם המשבר היא שבמובן מסויים נשבר בנו משהו כדי להבנות מחדש – וקצת כמו שנחש חייב להסיר את העור שלו כדי לגדול – תהליך הגדילה שלנו משולב בכאב ואובדן בעקבות השבר – שרק לאחריו מגיע החלק ה"טוב" יותר של ההתפקחות, הגדילה והבנייה מחדש. כשבעיקר הכוונה היא לעזור לנו בעיקר מבפנים לגדול ולתקן – אם ברמה האישית – הזוגית – המשפחתית – או חברתית.

חשוב לזכור למרות כל הקושי וה"רוע" שאנחנו נתקלים בו – שאם במובן מסויים אנחנו מאמינים בה' אז הכוונה היא בטוח לטובה – ושנצליח לצאת מזה מחוזקים וגדולים. הרבה מדברים בימים האלו על סוג של "חזרה בתשובה" אבל חשוב לזכור שלאו דווקא מדובר בחזרה לתשובה דתית – אלא בעיקר רוחנית – כשהמטרה בעיקר לקרב אותנו לעצמנו – אבל לא מתוך אנוכיות – אלא מתוך אהבה עצמית אמיתית – כי כוח החיים האמיתי הוא אהבה – וכל עוד שאין בנו אהבה – אנחנו עדיין חיים בסוג של חושך.

אחד ה"שירים" שהכי התחברתי אליו בתקופה האחרונה:

"כשאני טובעת – אין לי צורך שתתארו לי את המים, לא את צבעם ולא את עומקם – אני הרי חשה אותם עד צווארי.

יש לי רק בקשה – על תחדלו מלתאר לי את היבשה."

והמשפט שלי – "חלקנו בורחים על נפשנו וחלקנו על נפשות ילדנו…"