המגזין להעלאת התדר - האישי, החברתי והרוחני - ועוד קצת...
נר שעווה נמוך בפמוט פליז על אדן חלון אבן, ליד וילון פשתן וענף זית באור בוקר

נר שמטפטף – על המסכת שמחזיקה את היד ברגע האחרון

מסכת שמחות, שנקראת בכינוי ההפוך לנושא שלה, מלמדת איך מלווים אדם בדרכו האחרונה ואיך מנחמים את מי שנשאר.

נושא: מסכת שמחות: מוות, אבל וניחום

פרקים: הנר, שמאל וימין, מכאן ואילך, עשר כוסות

זמן: כ-10 דקות קריאה

בחדר דולק נר שעווה. הלהבה כבר נמוכה, השעווה נוטפת בשקט על הפמוט, והאור רועד מכל משב. אף אחד לא צריך לכבות אותו. מספיק שמישהו יגע בו בחוסר זהירות, והוא ייכבה לפני זמנו.

את הדימוי הזה בחר רבי מאיר, לפני כמעט אלפיים שנה, כדי לתאר אדם בשעותיו האחרונות. הוא מופיע בפרק הראשון של מסכת קטנה ונשכחת למחצה, שעוסקת כולה במוות, בקבורה ובאבל. דווקא אותה בחרו החכמים לכנות "שמחות". מה רצו ללמד אותנו כשנתנו לספר על הפרידה את השם של החתונה?

אמל"ק

  • מסכת שמחות, שנקראת גם "אבל רבתי", היא אחת המסכתות הקטנות שנדפסות בסוף התלמוד. יש בה 14 פרקים על הגוסס, על המת, על הקבורה ועל ניחום האבלים.
  • השם "שמחות" הוא לשון סגי נהור: כינוי הפוך, שנועד להימנע מלומר את המילה הקשה.
  • המאמר עובר בין הקטעים החזקים במסכת: הנר המטפטף של רבי מאיר, הילד מלוד, רבי עקיבא בהלוויית בנו, רבי חנינא בן תרדיון והאותיות הפורחות, ועשר הכוסות של בית האבל.
  • הרמב"ם והשולחן ערוך מעתיקים מהמסכת כמעט מילה במילה. מכאן מגיעים מנהגי האבלות שנוהגים עד היום, וגם הבסיס לדיון ההלכתי על סוף החיים.
  • למי שאיבד אדם קרוב, למי שמלווה מישהו בדרכו האחרונה, ולמי שרוצה להבין למה המסורת היהודית מתייחסת למוות בעדינות כזו. בסוף יש דף תרגול קצר על ניחום וזיכרון.

סרטונים להעמקה

1. סיום מסכת שמחות - הרב שנ"ז פלדמן

מכון הלכה חב"ד – שיעור קצר על המסכת ועל מה שאפשר ללמוד ממנה. 8 דקות.

2. הרב אורי כהן מסיים את מסכת שמחות

קהילת רולר אשקלון – דברי סיום על המסכת כולה. 18 דקות.

3. הלכות ומנהגי אבלות - שבעה, שלושים ושנה

הרב רועי מזרחי – סקירה מעשית של מה שהמסכת הנחילה לאבלות של היום. 17 דקות.

מילה הפוכה

מדף עץ ישן ועליו ספרים קטנים בכריכות עור בלויות ומנורת שמן מפליז

יש מילים שאי אפשר לומר ישר. העברית של חז"ל קראה לעיוור "סגי נהור", מלא אור, וקראה למסכת על המוות "שמחות". חכמי צרפת ואשכנז כבר השתמשו בשם הזה במאה ה-11, ובתלמוד היא מופיעה בשם הישיר יותר: "תנא באבל רבתי", כלומר "שנינו באבל הגדול".

היא אחת מהמסכתות הקטנות, קבוצה של חיבורים שלא נכנסו למשנה ולתלמוד עצמם ונדפסים בסופם, בסוף סדר נזיקין. יש בה 14 פרקים, והיא נכתבת בלשון משנה. על זמן חיבורה אין הסכמה. החוקר דב זלוטניק, שתרגם אותה לאנגלית, הציע את סוף המאה ה-3, כי לא מוזכרים בה חכמים מאוחרים יותר. חוקרים אחרים מאחרים את העריכה הסופית שלה עד למאה ה-8.

מה יש בה? כמעט כל מה שקורה מהרגע שבו אדם נוטה למות ועד שנה אחרי מותו. הפרק הראשון עוסק בגוסס, והשני במי שאיבד את עצמו לדעת ובמי שהוצא להורג. אחריהם באים פרקים על מתים קטנים, על איסורי השבעה, על שבת וחג באבלות, על קריעת הבגד, על סדר הקבורה, על ליקוט העצמות, ובסוף על בית הקברות ועל ניחום האבלים. זה ספר הדרכה, אבל הוא מלא סיפורים: על חכמים שקברו את ילדיהם, על אנשים שהוצאו להורג, ועל ילדים שפחדו.

הכינוי "שמחות" לא מכחיש את הכאב. הוא מסרב לתת לכאב את המילה האחרונה.

1

הנר המטפטף

יד מבוגרת על שמיכת פשתן בהירה, ויד צעירה מונחת עליה בעדינות

המסכת נפתחת במשפט אחד חד: "הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר". מי שנמצא על סף המוות עדיין חי, לכל דבר. הוא יורש ומוריש, ועדיין שייך לעולם. עד שהנשמה יוצאת, אין לנהוג בו כבמת.

מיד אחר כך באות ההלכות שמגינות עליו: לא קושרים את הלסת, לא סותמים את פתחי הגוף, ולא מניחים כלי מתכת קר על בטנו "עד שעה שימות". המסכת מביאה את הפסוק מקהלת, "עד אשר לא ירתק חבל הכסף". כל עוד החוט הדק הזה מחזיק, לא מכינים את הגוף לקבורה, גם אם כולם בחדר כבר יודעים מה עומד לקרות.

ואז מגיע רבי מאיר, עם הנר:

"הנוגע בו ומזיזו הרי זה שופך דמים. שהיה רבי מאיר אומר: משל לנר שהוא מטפטף, כיון שנגע בו אדם מכבהו".

אסור אפילו לעצום את עיני הגוסס לפני שמת. מי שעוצם אותן, אומרת המסכת, "כאילו הוא נוטל נשמתו". מה שמבקשים מהעומדים ליד המיטה הוא לא לזרז את הקץ, ולא לסדר אותו. לשבת, להיות שם, ולתת לנר לדלוק עד הטיפה האחרונה.

ההלכות האלה לא נשארו בספר. הרמב"ם העתיק אותן להלכות אבל, ושם חוזר משל הנר כמעט מילה במילה. השולחן ערוך פוסק כך גם הוא, ובאותו סעיף הוסיף הרמ"א הבחנה שהפכה לאבן יסוד של האתיקה הרפואית היהודית: מעשה שמקרב את המוות אסור, אבל אם יש דבר שמעכב את יציאת הנשמה, "מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע".

בין "לא לגעת בנר" לבין "להסיר את מה שמונע ממנו לכבות" עובר עד היום רוב הוויכוח ההלכתי על סוף החיים. כשחוקק בישראל ב-2005 חוק החולה הנוטה למות, הוועדה שניסחה אותו, בראשות פרופ' הרב אברהם שטינברג, קבעה הבחנה דומה: אסור להפסיק טיפול רציף, ומותר שלא להתחיל או שלא לחדש טיפול. קשה שלא לשמוע בה הד של הרמ"א, ודרכו, דרך השולחן ערוך והרמב"ם, הד של הנר של רבי מאיר.

2

שמאל דוחה וימין מקרבת

ספסל עץ ריק בחצר אבן עתיקה, ועץ זית צעיר לצדו באור אחר הצהריים

הפרק השני הוא הקשה במסכת. הוא נפתח בדין המאבד עצמו לדעת: לא קורעים עליו בגדים, ולא מספידים. ובכל זאת, באותה הלכה עצמה: "אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד חיים". את המשפחה מנחמים. את החיים שנשארו מכבדים, ואת מי שנשאר לא משאירים לבד.

ומיד אחרי ההלכה באים שני סיפורים, שנראים כאילו נכתבו כדי לרכך אותה. ילד מלוד ברח מבית הספר, ואביו איים להעניש אותו. הילד פחד, והלך ואיבד את עצמו. שאלו את רבי טרפון מה לעשות, והוא ענה: "אין מונעין הימנו כל דבר", כלומר נוהגים בו ככל מת אחר. בבני ברק ילד שבר כלי בשבת, אביו איים עליו, והילד פחד ואיבד את עצמו. רבי עקיבא פסק בדיוק אותו דבר.

שני גדולי הדור מסרבים לראות בילדים האלה מי ש"איבד עצמו לדעת". הם רואים ילדים מבוהלים. ומהסיפורים האלה הסיקה המסכת מסקנה שלא הייתה מביישת מדריך הורים עכשווי: "אל יראה אדם לתינוק באזנו", כלומר אל תאיים על ילד. ואז מגיע המשפט של רבי שמעון בן אלעזר: "יצר, תינוק ואשה – תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". היד אחת מציבה גבול, והיד השנייה מחבקת. רבים מהפוסקים שבאו אחר כך הלכו בעקבות שני החכמים האלה, וצמצמו מאוד את הדין הקשה. הם נטו לראות במי ששם קץ לחייו אדם שפעל מתוך ייסורים, ולא "לדעת".

3

מכאן ואילך

ספר עתיק סגור על שולחן עץ, ולצדו נר שזה עתה כבה ועשן דק עולה ממנו

הפרק השמיני הוא אולי היפה במסכת. הוא אוסף סיפורים על מותם של חכמים, וכל אחד מהם הוא שיעור קטן על פרידה.

רבי שמעון, בנו של רבי עקיבא, שכב חולה. רבי עקיבא לא הפסיק ללמד, אבל שלח שליחים לשאול מה מצבו. הראשון אמר שהמצב קשה, ורבי עקיבא המשיך ללמד. השני אמר שהמצב החמיר, ורבי עקיבא החזיר את תלמידיו ללימוד. השלישי אמר שהבן גוסס, ורבי עקיבא המשיך. הרביעי אמר שהבן נפטר. אז קם רבי עקיבא, חלץ את התפילין וקרע את בגדיו, ואמר לתלמידיו:

"אחינו ישראל, שמעו: עד כאן היינו חייבים בתלמוד תורה, מכאן ואילך אנו חייבים בכבודו של מת".

יש בסיפור הזה איפוק כמעט בלתי נסבל. רבי עקיבא לא מקדים את האבל, כמו שאסור היה לגעת בנר לפני זמנו. הוא חי את החיים עד הרגע האחרון שלהם, ורק אז עובר לאבל, כולו. בהלוויה הוא ישב על ספסל ודרש לפני הקהל הגדול שבא, ואמר שהוא מתנחם, כי הוא יודע שבנו "בן העולם הבא".

באותו פרק מסופר גם על רבי חנינא בן תרדיון, שהרומאים שרפו אותו כשהוא עטוף בספר תורה. בתו בכתה לפניו, והוא אמר לה: "הרי התורה אש, ואין אש אוכלת אש. הרי אותיות פורחות, ואין האש אוכלת אלא את הנייר". ומסופר שם גם על רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, שנגזר עליהם מוות. רבי ישמעאל בכה, וחברו שאל אותו: עוד שני צעדים אתה נכנס לחיקם של הצדיקים, ואתה בוכה? רבי ישמעאל השיב שהוא לא בוכה על המוות. הוא בוכה כי הם נהרגים כמו רוצחים, ואינו יודע על מה. חברו לא ענה בתשובה גדולה. הוא הציע לו לחפש בזיכרונו רגע קטן: אולי פעם ישב בסעודה, ואישה באה לשאול אותו שאלה, והשמש שלח אותה משם כי "הרב ישן". מול הסוף, החשבון שאדם עושה עם עצמו מתברר כחשבון של רגעים קטנים.

4

עשר כוסות ומכה שהגלידה

שולחן עץ פשוט עם קערת עדשים, לחם עגול, כוסות זכוכית ואגרטל עם ענף פורח לבן

הפרק האחרון חוזר אל מי שנשאר. "הכל מעלין לבית האבל", אומרת המסכת: בשר, דגים, ירקות, קטניות, ובמקום שנהגו כך, גם תבשיל שלם. האבל לא אמור לבשל. הקהילה מאכילה אותו.

ויש שם גם פרט שקשה לא לחייך מולו. פעם נהגו לשתות בבית האבל עשר כוסות של יין: לפני הסעודה, בתוכה ואחריה, ואחת לברכת אבלים, אחת לתנחומי אבלים ואחת לגמילות חסדים. אחר כך הוסיפו עוד שלוש, לכבוד ראש הכנסת, חזן הכנסת ורבן גמליאל. וכשראה בית הדין שאנשים משתכרים, הוא החזיר את המנהג למקומו. גם בשעה הכי שבורה, המסכת יודעת שאנשים נשארים אנשים.

ואז רבי מאיר חוזר, עם משל שני. מי שפוגש אבל בתוך שלושים יום מדבר איתו, אבל לא שואל לשלומו. אחרי שנה, אומר רבי מאיר, לא מזכירים לו בכלל. למה? כי זה דומה לאדם שהייתה לו מכה והחלימה, ובא רופא ואמר לו: "תן לי שכר, ואקרע את מכתך ואני מרפא". מי שמזכיר לאבל את אבלו אחרי שנים עשר חודש, "מעלין עליו כאילו עורר את מכתו".

שני משלים של אותו חכם פותחים וסוגרים את הדרך: נר שאסור לגעת בו לפני הזמן, ומכה שאסור לפתוח אחרי הזמן. ביניהם עובר כל מה שהמסכת מבקשת לומר על אבל. יש לו זמן, ויש לו צורה, ויש לו סוף. והתלמוד מוסיף כלל שמשלים את התמונה: "אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל". מי שבא לנחם שותק, ומחכה.

הנחמה הכי עמוקה היא לא מילה נכונה. היא נוכחות שיודעת מתי לשתוק.

דף התרגול: ארבעה תרגילים לניחום ולזיכרון

ארבעה תרגילים קצרים, בהשראת מה שהמסכת מלמדת. הם לא טיפול, אלא דרכים קטנות להביא קצת מהחוכמה העתיקה הזו אל החיים של היום. סמנו כל תרגיל שניסיתם, והסימון יישמר אצלכם.

עם מי שנשאר

תרגיל 1 · ביקור של שתיקה

בפעם הבאה שאתם הולכים לבית אבל, נסו לא לפתוח בדברים. שבו, הביטו, וחכו שהאבל ידבר ראשון. אם הוא לא מדבר, גם שתיקה משותפת היא ניחום. שימו לב כמה קשה לא למלא את השקט במילים.

תרגיל 2 · להביא, לא לשאול

במקום לשאול "צריך משהו?", הביאו. סיר מרק, לחם, פירות, ארוחה לילדים. תאמו עם המשפחה או עם השכנים, כדי שלא יגיעו עשרה סירים באותו ערב. כך נראה בימינו "הכל מעלין לבית האבל".

עם עצמנו

תרגיל 3 · מכתב לנר

כתבו מכתב קצר למישהו שהלך. לא הספד ולא סיכום חיים, רק רגע אחד קטן שאתם זוכרים ממנו. אפשר להשאיר אותו במגירה. לפעמים אותיות על נייר הן הדרך שלנו לראות שהן עדיין פורחות.

תרגיל 4 · השיחה שדוחים

שבו עם מישהו קרוב, הורה, בן זוג או חבר, ודברו על מה הייתם רוצים בסוף הדרך: מי יהיה לצדכם, מה חשוב לכם, ומה לא. בישראל אפשר גם לחתום על הנחיות רפואיות מקדימות. שיחה כזו היא חסד, לא מבשר רעות.

מתי לפנות לעזרה

אבל הוא תהליך טבעי, אבל לפעמים הוא כבד מנשוא. מי שחושב על פגיעה בעצמו, או מכיר אדם כזה, לא צריך להתמודד לבד. אפשר להתקשר לער"ן בטלפון 1201 בכל שעה, או לפנות לצ'אט של סה"ר באתר sahar.org.il. במצב חירום מתקשרים למד"א, 101. גם אבל שלא מרפה אחרי חודשים ארוכים הוא סיבה טובה לפנות לרופא או לאיש מקצוע.

פתיחה לסוף

גבעה בהירה עם עצי זית עתיקים ושביל אבן שמתפתל אל האופק באור זריחה

הספר שנקרא "שמחות" נגמר בברכה. הפסוק האחרון במסכת, אחרי כל ההלכות על קברים ועל ניחום, הוא "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". זה לא נשמע כמו סוף של ספר על המוות. וכנראה שזה בדיוק העניין.

אולי זה מה שהשם "שמחות" מנסה לומר. לא שהמוות שמח, אלא שהדרך שבה מלווים אותו יכולה להיות מעשה של אהבה. לשבת ליד הנר ולא לגעת. לקרוע את הבגד ברגע הנכון, לא לפניו. להביא קערת עדשים. לשתוק עד שהאבל מדבר. ולדעת מתי להפסיק להזכיר.

השאלה שהמסכת משאירה פתוחה היא לא מה קורה אחרי שהנר כבה. היא מה אנחנו עושים בזמן שהוא עוד דולק.

מקורות והעמקה

  • מסכת שמחות (אבל רבתי), נוסח וילנא, ספריא: פרקים א, ב, ח, יד. ספריא
  • תלמוד בבלי, מועד קטן כח ע"ב, "אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל". ספריא
  • רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל ד, ה. ספריא
  • שולחן ערוך, יורה דעה שלט, א, עם הגהת הרמ"א. ספריא
  • ויקיפדיה, "מסכת שמחות". ויקיפדיה
  • Dov Zlotnick, Semahot, Encyclopaedia Judaica. הערך
  • Dov Zlotnick, The Tractate "Mourning" (Semahot), Yale Judaica Series, Yale University Press, 1966. ההוצאה
  • ד"ר בנימין גזונדהייט, המאבד עצמו לדעת: ניתוח הלכתי ומוסרי של מסכת שמחות פרק ב, מכון שלזינגר. המאמר
  • חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005. ויקיפדיה
מוזמנים לשתף:
Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אחרונים
מה קורה במוח בהיפנוזה, למה כמעט כל תרבות אנושית פיתחה טקסי טראנס, ומה המחקר באמת יודע לומר על כוחה של הצעה....
מה הקבלה יודעת על הרגע שבו רעיון נעשה ממשי, ולמה העולם נברא באות שנאמרת בנשימה. החלק האחרון בסדרה ריאלייזיישן....
למה תובנה שמרגישה מוחלטת בריטריט מתאדה אחרי כמה ימים בבית, ומה הביטוי "הלכה למעשה" יודע על זה. החלק השני בסדרה ריאלייזיישן....

מה למדו ילדים יתומים בנאפולי על המרחק שבין להבין לבין לעשות דמיינו אריה בארוקית, באמצע ערב. הזמרת מגיעה לצליל ארוך ומחליטה, ברגע, להחזיק אותו עוד קצת. אין בתווים שום סימן לזה. הנגן שיושב ליד הצ'מבלו לא מחכה...

הרשמה לניוזלטר

מלאו את פרטים לקבלת עדכונים