פסיכואנליטיקאים, נזירים, חסידים וחוקרי מוח מסתכלים על אותו קול פנימי. כל אחד מהם מציע לעשות איתו משהו אחר.
נושא: האגו: הקול שמספר לנו מי אנחנו
פרקים: פרויד, יונג, הבודהיזם, החסידות והמחקר
זמן: כ-10 דקות קריאה
שלחת הודעה. שני וי כחולים הופיעו כמעט מיד, ותשובה לא הגיעה. עברה דקה, ואז עוד חמש. ובזמן הזה, בלי שביקשת, מישהו בפנים כבר התחיל לעבוד: אולי היא כועסת. אולי זה היה מטופש לשלוח את זה. אולי הוא תמיד חשב ככה, ורק עכשיו זה יצא. עד שמגיעה התשובה, "סליחה, הייתי בנהיגה", כבר נבנה בראש בניין שלם, עם קומות ועם מרתף.
מי בנה אותו? מי זה שנעלב שם, שהתגונן, שהספיק לנסח בראש תשובה עוקצנית ולמחוק אותה? אנחנו קוראים לו בקיצור "אגו". זו אולי המילה הכי שחוקה בשפת הצמיחה האישית, ונדמה שכולם יודעים מה היא אומרת. כשמנסים להגדיר אותה, מתברר שכל מסורת שמעה בה צליל אחר.
אמל"ק
- "אגו" הוא השם שאנחנו נותנים לקול הפנימי שמספר לנו מי אנחנו, שומר על הדימוי שלנו ונפגע כשמישהו נוגע בו.
- המאמר עובר בין חמש תשובות לשאלה מה עושים איתו: פרויד מבקש לחזק אותו, יונג וקוהוט מבקשים להבין אותו ולבנות אותו יציב, הבודהיזם ואקהרט טולה מבקשים לראות דרכו, החסידות מבקשת לבטל אותו, והפסיכולוגיה החדשה מבקשת להשקיט אותו.
- בדרך: משל המרכבה של הנזיר נאגאסנה, האותיות המשותפות ל"אני" ול"אין", המחקר של קריסטין נף על חמלה עצמית, ומה מדעי המוח רואים כשהקול הזה שוקט.
- הטענה של המאמר: הגישות לא סותרות זו את זו. הן מתאימות לשלבים שונים בחיים. קודם צריך להיות מישהו, ורק אחר כך אפשר לשחרר.
- מיועד למי שמכיר את הבניין שנבנה בראש אחרי הודעה שלא נענתה, ורוצה להבין מי בונה אותו. בסוף יש דף תרגול קצר.
סרטונים להעמקה
1. Psychotherapy - Sigmund Freud
The School of Life – הסבר קצר ובהיר לרעיונות של פרויד, כולל עקרון העונג ועקרון המציאות שהאגו מתווך ביניהם.
2. Eckhart Tolle: How to Overcome Your Ego
Oprah Winfrey Network – קטע מהסדרה של אופרה וטולה על "ארץ חדשה", על ההבדל בין האדם לבין הקול שבראשו.
3. The Space Between Self-Esteem and Self Compassion
קריסטין נף ב-TEDx – למה הערכה עצמית גבוהה לא מספיקה, ומה חמלה עצמית נותנת במקומה. 19 דקות.
1
הרוכב והסוס
המילה עצמה היא תאונת תרגום. כשזיגמונד פרויד כתב ב-1923 את החיבור "האני והסתמי", הוא השתמש במילה הגרמנית הפשוטה ביותר שיש: Ich, "אני". המתרגם שלו לאנגלית, ג'יימס סטרייצ'י, החליף אותה במילה הלטינית ego, כדי שתישמע מדעית. הפסיכולוג ברונו בטלהיים טען שבכך הלך לאיבוד משהו חשוב: פרויד דיבר על האני של כל אחד מאיתנו, והתרגום הפך אותו למושג קר במעבדה.
ואצל פרויד, חשוב לזכור, האגו הוא לא האויב. הוא החלק שמחזיק את הבית. מתחתיו פועל ה"סתמי" (האיד), מאגר של דחפים שרוצה הכול ועכשיו. מעליו יושב ה"אני העליון" (הסופר-אגו), קול המצפון וההורים, שתמיד יודע מה לא בסדר. והאגו עומד באמצע, מול המציאות, ומנסה להגיע להסדר שאפשר לחיות איתו.
פרויד תיאר אותו כרוכב על סוס חזק ממנו. הרוכב לא באמת שולט. לפעמים הוא נאלץ להוביל את הסוס לאן שהסוס כבר רצה ללכת, ולהעמיד פנים שזו הייתה ההחלטה שלו. בהרצאות מאוחרות יותר הוא הוסיף שהאגו המסכן משרת שלושה אדונים: הדחפים, המצפון והעולם, וכל אחד מהם דורש משהו אחר.
מכאן גם המטרה של הטיפול הפסיכואנליטי, כפי שפרויד ניסח אותה: "איפה שהיה הסתמי, שם יהיה האני". לא להעלים את האגו, אלא לחזק אותו. אדם עם אגו חלש לא משוחרר. הוא מוצף.
בשפה של פרויד, הבעיה היא לא שיש לנו אגו. הבעיה היא כשהוא חלש מכדי לעמוד בלחץ.
2
מסכה ומרכז
קרל גוסטב יונג, שהיה התלמיד המובטח של פרויד לפני שנפרדו, הכניס לתמונה דמות חדשה. אצלו האגו הוא המרכז של מה שאנחנו מודעים לו, ולא יותר מזה. מעבר לו יש ה-Self, העצמי: המרכז של הנפש כולה, המודעת והלא מודעת. האגו הוא האי, והעצמי הוא הים שמקיף אותו ונושא אותו.
בין האגו לעולם עומדת אצל יונג גם ה"פרסונה", מילה לטינית שפירושה המסכה שלבשו שחקנים בתיאטרון. הפרסונה היא הפנים שאנחנו מציגים: המקצועי, ההורה, החבר המצחיק. אין בה רע. בלי מסכות אי אפשר לנהל חיים בחברה. הצרה מתחילה כשאדם מתבלבל ושוכח שזו מסכה. כשהתפקיד נהיה הזהות, כל פגיעה בתפקיד מרגישה כמו פגיעה בקיום עצמו.
כמה עשורים אחר כך הוסיף הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט צעד שנשמע כמעט מפתיע. בשנות ה-70 הוא טען שיש דבר כזה "נרקיסיזם בריא". ילד צריך שיראו אותו, שישמחו בו, שישקפו לו שהוא בעל ערך. ממה שנבנה כך נבנה עצמי יציב, שיכול לספוג עלבון בלי להתפרק. מי שלא קיבל את זה לא יהיה פטור מאגו. להפך: הוא יחפש כל הזמן אישור מבחוץ, ויבנה בניין שלם מכל וי כחול.
ומכאן המשפט של המטפל והמורה למדיטציה ג'ק אנגלר, שנוטה לחזור בכל שיחה בין פסיכולוגיה לרוחניות: "צריך להיות מישהו לפני שאפשר להיות אף אחד".
3
אין שם אף אחד
ואז מגיעה מסורת שמסתכלת על כל הבניין הזה ושואלת שאלה פשוטה: מי גר שם?
בספר הבודהיסטי העתיק "שאלות מילינדה" מסופר על מלך יווני בשם מילינדה שפגש נזיר בשם נאגאסנה ושאל אותו לשמו. הנזיר ענה שזה רק כינוי, ושאין מאחוריו "מישהו" קבוע. המלך התרעם, והנזיר שאל אותו איך הגיע. במרכבה, ענה המלך. האם הגלגלים הם המרכבה? לא. הציר? לא. המושב, המושכות, הדופן? לא. אז איפה המרכבה? המלך הודה שהמילה "מרכבה" היא שם שנותנים לכל החלקים יחד, כשהם מחוברים. כך גם "אני", אמר הנזיר.
זו תורת ה"אנאטה", האין-עצמי. היא לא אומרת שאנחנו לא קיימים. היא אומרת שמה שנראה לנו כגרעין קבוע הוא בעצם תהליך: תחושות, תפיסות, רגשות, מחשבות ומודעות, שזורמים מרגע לרגע ומתחברים לסיפור אחד. הסבל, לפי הבודהיזם, לא נובע מהזרם הזה. הוא נובע מהניסיון להיאחז בו ולהגן עליו, כאילו היה מבצר.
בשפה עכשווית, וכמעט בלי מונחים בודהיסטיים, הביא את הרעיון הזה המורה הרוחני אקהרט טולה. ב"כוחו של הרגע הזה" (1997) וב"ארץ חדשה" (2005) הוא מתאר את האגו כהזדהות עם החשיבה: אנחנו שומעים קול בראש ומניחים שהוא אנחנו. ההצעה שלו פשוטה עד כדי מבוכה: להקשיב לקול הזה כמו שמקשיבים לרדיו שדולק בחדר הסמוך. ברגע שאתה שומע אותו, כבר יש מישהו שמקשיב, והוא לא הקול.
הבודהיזם לא מבקש להילחם באגו. הוא מבקש לראות דרכו, כמו שרואים דרך זכוכית שעד עכשיו חשבנו שהיא קיר.
4
אני ואין
יש בעברית צירוף אותיות שהחסידות אהבה מאוד: "אני" ו"אין" עשויות מאותן שלוש אותיות. הדרשה החסידית המוכרת מסיקה מזה שהדרך מהאחד לשני היא לא מחיקה, אלא סידור מחדש.
המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב, לימד שאין דבר שעובר מצורה לצורה בלי לעבור קודם דרך שלב של "אין". הזרע נרקב באדמה לפני שהוא נובט. ככה גם האדם: כדי להשתנות באמת, הוא צריך לעבור רגע שבו הוא מוותר על מה שהיה בטוח שהוא.
החסידות קוראת לזה "ביטול היש". ה"יש" הוא התחושה שאני דבר נפרד, עומד בפני עצמו, וצריך להגן על עצמו מפני כל השאר. הביטול הוא לא שנאה עצמית, ולא הקטנה. הוא דומה יותר לפינוי מקום: אדם שמפסיק למלא את כל החדר בעצמו, ופתאום יש בו אוויר. יש מקום לאחר, לקדושה, לרגע עצמו.
כאן כדאי לעצור על הבדל דק. גם הבודהיזם וגם החסידות מדברים על "אין", אבל ה"אין" שלהם שונה. בבודהיזם הוא ההבנה שלא היה שם גרעין קבוע מלכתחילה. בחסידות הוא חזרה אל המקור, ביטול כמו של טיפה שחוזרת לים. אחד רואה דרך המסך, והשני מתמסר למה שמעבר לו.
ההבדל בין "אני" ל"אין" הוא רק בסדר של האותיות. כל החיים הרוחניים מתנהלים במרחק הזה.
5
אגו שקט
ומה אומר המחקר? הפסיכולוגיה האקדמית לא תדבר על ביטול היש, אבל בעשורים האחרונים גם היא התחילה לחפש משהו בין אגו מנופח לאגו שנעלם.
הפסיכולוגים היידי וימנט וג'ק באואר ערכו ב-2008 ספר שלם על מה שהם קראו "אגו שקט" (Quiet Ego). זה לא אגו חלש וגם לא אגו מחוק. זה אגו שהווליום שלו נמוך מספיק כדי לשמוע גם אחרים. הם תיארו ארבעה סימנים לאגו כזה: מודעות שלא ממהרת לשפוט, זהות שכוללת גם אנשים אחרים, יכולת לראות דרך עיני אחר, ונטייה לראות בקשיים הזדמנות לצמיחה.
החוקרת קריסטין נף הגיעה לאותו מקום מכיוון אחר. במשך שנים נחשבה הערכה עצמית גבוהה לתרופה כמעט לכל דבר. נף הראתה שיש לה מחיר: כדי להרגיש טובים, אנחנו צריכים להרגיש טובים יותר מאחרים, וכל כישלון מאיים על כל המבנה. היא הציעה במקום זה חמלה עצמית: לדבר אל עצמך ברגע קשה כמו שהיית מדבר אל חבר, לזכור שכאב הוא חלק מלהיות אדם ולא עדות לכך שמשהו פגום דווקא בך, ולראות את מה שקורה בלי להגדיל אותו ובלי להכחיש אותו.
ויש גם מדעי המוח. ב-2001 תיאר החוקר מרקוס רייכל את מה שנקרא היום "רשת ברירת המחדל": קבוצת אזורים במוח שפעילים דווקא כשאנחנו לא עסוקים במשימה. אז המחשבה נודדת, חוזרת לעבר, מתכננת את העתיד ומדברת על עצמנו. מחקרים על מתרגלי מדיטציה ותיקים, ומחקרים על חומרים פסיכדליים, מצאו שכשהרשת הזו נרגעת, אנשים מדווחים לעתים על שקט פנימי ועל היחלשות של תחושת ה"אני" הנפרד. כדאי להיזהר כאן: חוקרים רבים מזכירים שאין במוח "מרכז אגו" אחד, וגם תחושת העצמי נשענת על רשתות רבות. ובכל זאת, יש משהו מרגש בכך שהמעבדה מתחילה לתאר את מה שנזירים תיארו מבפנים.
דף התרגול: ארבעה רגעים עם הקול
ארבעה רגעים קטנים עם הקול, אחד לכל יום או כולם יחד. סמנו כל תרגיל שניסיתם, והסימון יישמר אצלכם.
עם הקול
לשמוע
פעם ביום, ברגע של עלבון או כעס, לעצור ולשאול "מה הקול אומר עכשיו?". לרשום משפט אחד, בלי לשפוט אותו.
לתת לו שם
הרבה אנשים מגלים שקל יותר להקשיב לקול כשיש לו כינוי. "הנה העורך" או "הנה השומר". השם יוצר מרחק קטן, ובמרחק הזה יש חופש.
עם עצמנו ועם אחרים
לדבר כמו חבר
כשאתה טועה, לכתוב לעצמך שלוש שורות כאילו היית כותב לחבר טוב שטעה באותה טעות.
לפנות מקום
פעם ביום, בשיחה אחת, להקשיב עד הסוף בלי לנסח בראש את התשובה. לראות מה קורה כשיש בחדר מקום גם לאדם השני.
מתי לפנות לעזרה
אם הקול הפנימי נהיה אכזרי ומתמשך, ומביא איתו ייאוש או מחשבות לפגוע בעצמך, זה כבר לא תרגיל. זה רגע לדבר עם איש מקצוע או להתקשר לער"ן, בטלפון 1201.
לא להרוג, להוריד את הווליום
אם מניחים את כל התשובות האלה זו ליד זו, הן נראות כמו מחלוקת: אחד אומר לחזק, אחר אומר לשחרר, שלישי אומר לבטל. אבל אפשר לשמוע בהן גם סולם. מי שאין לו קרקע יציבה צריך קודם את פרויד ואת קוהוט: לבנות אני שמחזיק. מי שכבר בנה, ומגלה שהבניין חוסם לו את האור, יכול לפנות לטולה, לבודהה או למגיד. ומי שחי בעולם, עם הודעות וויכוחים וילדים, צריך כנראה את האגו השקט: לא להרוג את הקול, אלא להוריד את הווליום שלו.
בפעם הבאה שתשלח הודעה ותראה שני וי כחולים בלי תשובה, אולי תשים לב לרגע שבו הבנייה מתחילה. לא צריך לעצור אותה, ולא צריך להילחם בה. מספיק לשמוע אותה, לחייך אליה קצת, ולשאול: מי זה שמדבר עכשיו? ומי זה שמקשיב?
מקורות והעמקה
- זיגמונד פרויד, "האני והסתמי" (1923), ו"הרצאות חדשות במבוא לפסיכואנליזה" (1933), הרצאה 31.
- ברונו בטלהיים, "פרויד ונפש האדם" (1982), על תרגום Ich ל-ego.
- קרל גוסטב יונג, "איון" (1951), על האגו וה-Self, וכתביו על הפרסונה.
- היינץ קוהוט, "ניתוח העצמי" (1971).
- ג'ק אנגלר, על "להיות מישהו לפני שאפשר להיות אף אחד" (שנות ה-80).
- "שאלות מילינדה" (Milindapañha), משל המרכבה.
- אקהרט טולה, "כוחו של הרגע הזה" (1997) ו"ארץ חדשה" (2005).
- המגיד ממזריטש, "מגיד דבריו ליעקב", על המעבר דרך "אין".
- Heidi Wayment & Jack Bauer (eds.), Transcending Self-Interest: Psychological Explorations of the Quiet Ego, APA, 2008.
- Kristin Neff, Self-Compassion (2011), והרצאת ה-TEDx שלה (2013).
- Marcus Raichle et al., "A default mode of brain function", PNAS, 2001.
- Judson Brewer et al., על פעילות רשת ברירת המחדל אצל מתרגלי מדיטציה, PNAS, 2011.
- Robin Carhart-Harris et al., על פסילוסיבין ורשת ברירת המחדל, PNAS, 2012.