במדרש בראשית רבה (פרשה יב) דורשים את המילה "בהבראם", מתוך "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", כאילו נכתבה "בה"א בראם": באות ה' ברא אותם. ובאותו מקום מובא משפט נוסף: "לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו."

מדרש תנחומא מחבר בין השניים במפורש: "כל האותיות מוציא אדם מתוך פיו והוא קומץ את פיו, אבל ה"י אדם מוציאה מתוך פיו בלא קומץ את פיו, כך ברא הקב"ה את עולמו בלא יגיעה." ה' היא האות שאין צורך לסגור בשבילה את הפה. ולכן, לפי המדרש, העולם נברא בה.

יש בזה משהו שמנוגד כמעט לכל מה שלמדנו על הגשמה. אנחנו רגילים לחשוב עליה כעל מאבק: לדחוף, להתאמץ, לא לוותר. "להגשים חלום" נשמע אצלנו כמו טיפוס על הר. והמסורת הזאת מציעה תמונה אחרת: הרגע שבו רעיון נעשה ממשי דומה יותר לנשיפה מאשר להרמת משקולת.

זה לא אומר שאין עבודה. בחלקים הקודמים של הסדרה ראינו כמה עבודה יש בדרך, כמה הרגלים צריך לשנות וכמה פעמים צריך לחזור הביתה. אבל אולי הרגע האחרון עצמו, המעבר מ"יצרתיו" ל"עשיתיו", לא צריך להיות קרב. מי שכבר יודע מה הוא רוצה לומר, ומצא את המילים, לא צריך לצעוק. הוא רק צריך לתת לנשימה לצאת.