ליסה טרקרסט טוענת בספרה שסליחה אינה מחייבת לא שכחה ולא פיוס, ואת ההבחנה הזאת בחנו גם חייה שלה.
נושא: סליחה, פיוס וגבולות
פרק: החלטה, מרירות, דלת, גדר ומחיר
זמן: כ-10 דקות קריאה
השם קופץ על המסך, ועוד לפני שהמחשבה הראשונה מספיקה להגיע, הגוף כבר יודע. הכתפיים עולות, הלסת ננעלת, משהו בבטן מתכווץ. עברו שנים. אולי כבר אמרתם שזה מאחוריכם, ואולי אפילו השתמשתם במילה "סלחתי". אז מה בדיוק סלחתם, אם הגוף עדיין זוכר?
את הספר Forgiving What You Can't Forget כתבה אישה שהשאלה הזאת פירקה לה את החיים, ובזמן הכתיבה היא עוד הייתה באמצע התשובה. מה שקרה לה אחרי שהספר יצא הוא מה שהופך אותו למעניין יותר מעוד ספר על סליחה.
אמל"ק
- הספר של ליסה טרקרסט מ-2020 עוסק בסליחה שלא דורשת לשכוח, לא מחכה להתנצלות ולא מחייבת לחזור אל מי שפגע.
- שנה וקצת אחרי צאת הספר הודיעה טרקרסט שנישואיה מסתיימים, וכך בחנו חייה שלה את ההבדל בין סליחה לפיוס.
- אוורט וורת'ינגטון מבחין בין סליחה כהחלטה לסליחה רגשית, וניסוי ב-4,598 משתתפים בחמש מדינות בדק תרגול סליחה של שעתיים-שלוש.
- העברית מוסיפה משהו משלה: סליחה, מחילה וכפרה הן שלוש מילים נפרדות, והרצף מחלה, חלימה, חמלה, החלמה נוגע בהן.
- למי שנושא פגיעה ישנה, ולמי שאמרו לו "פשוט תסלח ותמשיך". בסוף יש דף התבוננות, ואין בו דרישה לסלוח.
סרטונים להעמקה
1. ליסה טרקרסט בתוכנית LIFE Today
נובמבר 2020 – על התקופה הקשה בחייה ועל טעויות נפוצות לגבי סליחה. תוכנית נוצרית, באנגלית, 28 דקות.
2. אוורט וורת'ינגטון
הפסיכולוג שפיתח את שיטת REACH – למה לסלוח ואיך, ומה ההבדל בין החלטה לרגש. כנס נוצרי של אוניברסיטת ביולה, 18 דקות.
3. פרד לאסקין
מנהל Stanford Forgiveness Projects – סליחה ואושר, בין מחקר פסיכולוגי למסורות חכמה עתיקות. World Happiness Summit, 40 דקות.
הספר שנכתב לפני הסוף
בתחילת 2016, ביום ארוחת החזרות לחתונה של בתה הבכורה, גילתה טרקרסט שבעלה מנהל רומן. היא הייתה אז דמות מוכרת בעולם הנוצרי בארצות הברית, נשיאת הארגון Proverbs 31 Ministries. בראיון מ-2020 סיפרה שלא היה כאן סיפור מסודר של גילוי, חרטה מהירה ופיוס: חמש פעמים חשבה שהם מגיעים לקו הסיום, וחמש פעמים התרסק הכול מחדש. בתוך אותן שנים עברה גם ניתוח חירום ואובחנה בסרטן השד.
ב-2017 הודיעה על כוונה להתגרש, ואחר כך הזוג חזר וחידש את נדריו. הספר יצא ב-2020, כשהם עדיין נשואים. היא אמרה שכתבה אותו כי היא עצמה הייתה זקוקה לו, ושחקרה את הנושא יחד עם צוות תיאולוגי במשך יותר מאלף שעות.
ב-1 בינואר 2022 הודיעה שהנישואים מסתיימים, ושבעלה הפר את הנדרים. אפשר היה לצפות שהספר יאבד בכך את תוקפו, אבל בהודעה עצמה היא כתבה: "גם כשהשיקום לא עובד, הסליחה תמיד עובדת". ב-2024 סיפרה שנישאה מחדש.
הנישואים לא החזיקו. הסליחה, לדבריה, כן.
צריך לומר גם את זה: זהו ספר נוצרי במובהק. עבור טרקרסט, סליחה היא ציווי אלוהי ולא המלצה טיפולית, ובמובן הזה הספר לא ידבר אל כל קורא. אבל חלק גדול ממה שהיא מתארת עומד גם בלי התיאולוגיה, וחלקו נבדק במקום אחר לגמרי: אצל פסיכולוגים וחוקרים.
1
ההחלטה שלא מחכה לרגש
המשפט שמלווה את הספר ברשת הוא שסליחה היא החלטה ולא רגש, ושמי שמחכה להרגיש מוכן עלול לחכות לנצח. יש בזה אמת, אבל כשטרקרסט עצמה מספרת מה קרה לה, התמונה מורכבת יותר. היא ניסתה לגייס נחישות ולגבור על הרגשות בכוח, וזה לא עבד, משום שהרגשות פשוט לא שיתפו פעולה. ההתחלה האמיתית הגיעה כשהפסיקה להתחמק מהכאב, כתבה מה קרה לה ומה זה עשה לה, והכירה בכך שמגיע לה להפסיק לסבול.
אוורט וורת'ינגטון, הפסיכולוג שהקדיש לנושא עשרות שנים, נותן לפער הזה שפה מדויקת. לדבריו יש שתי סליחות. הראשונה היא החלטה על מה שאעשה: לא אנקום, לא אחזיר, אתייחס לאדם הזה כאל אדם. השנייה מתרחשת מתחת לפני השטח, כשתחושות הטינה מתחלפות לאט ברגשות אחרים. אפשר להחזיק בהחלטה כל החיים, ועדיין להתמלא זעם בכל פעם שהשם עולה.
זו אולי התובנה המשחררת ביותר בכל הסיפור. מי שסלח והגוף שלו עדיין מתכווץ לא בהכרח שיקר ולא נכשל. ייתכן שהוא פשוט עשה את החלק הראשון, והשני עדיין בדרך. גם טרקרסט מתארת ריפוי שנמשך, עם רגעים שפותחים את הפצע מחדש, ואומרת למי שמתייאש שאין פירוש הדבר שהוא נכשל בסליחה.
2
מה שלא מטפלים בו מתקשה
אנחנו רגילים לחשוב על מרירות כעל תכונה של אנשים קשים. טרקרסט הופכת את זה: מרירות שמתגנבת פנימה מעידה דווקא על לב רך, כי מי שאהב עמוק נפגע עמוק. האובדן משאיר מקום ריק, והמרירות נכנסת אליו כמו שומר ראש. בהתחלה היא נראית כמו הגנה: אם אהיה מריר, אף אחד לא יתקרב מספיק כדי לפגוע שוב. אלא שהיא לא מסתפקת בפינה שקיבלה. היא רוצה להיות הרגש היחיד בבית.
כעס אפשר לקרוא באותו אופן, כמו נורה שנדלקת בלוח המחוונים: היא לא התקלה, היא מודיעה על התקלה. אפשר לכבות אותה, אפשר להילחם בה, ואפשר לעצור בצד ולשאול מה קורה מתחת למכסה. מי שמדחיק את הכעס כי "לא יפה לכעוס" משאיר את הפצע בלי כתובת.
וורת'ינגטון מצביע על מה שקורה כשהפצע נשאר בלי טיפול: הקלטת שרצה בראש. אותה סצנה, אותן תשובות שהיינו צריכים לתת, שוב ושוב בשעות הלילה. הוא מקשר את ההיטחנות הזאת לדיכאון, לחרדה ולהפרעות נוספות. הזיכרון עצמו הוא לא הבעיה. הבעיה היא השידור החוזר.
3
הצלקת והדלת
אישה כתבה לטרקרסט שהכומר אמר לה לסלוח ולשכוח, אחרי שבעלה בגד בה פעמיים. איך שוכחים דבר שהחריב לך את החיים? התשובה של טרקרסט הייתה חדה: הביטוי הזה נשמע כמו פסוק, אבל לדבריה אין לו מקור בכתובים. ומעבר לכך, לא בטוח שרצוי לשכוח. במקום זה היא מציעה מבחן: איך אתם מספרים את הסיפור? האם הוא עדיין כתב אישום, הוכחה לכמה נעשה לכם עוול, או שהתחיל להיות בו גם מה שהבנתם?
אולי כך נראית צלקת. היא לא נעלמת, ואפשר להצביע עליה ולומר מתי קיבלת אותה, אבל כשנוגעים בה היא כבר לא בוערת. הגוף לא מחק את מה שקרה. הוא סגר אותו.
ואז מגיעה הדלת. בילדותה, כך טרקרסט מספרת, אמא הייתה שופטת הבית: אחת אשמה, אחת צודקת, תגידי סליחה, תסלחי, תתחבקו. הסליחה והפיוס הגיעו בחבילה אחת, וזה היה נכון לילדות שרבות על צעצוע. היא גררה את ההבנה הזאת אל החיים הבוגרים, ולכן האמינה שאם אי אפשר לחזור, אי אפשר גם לסלוח. אחרי זמן הבינה מה עשתה בפועל: קשרה את היכולת שלה להחלים לבחירות של מישהו אחר, שלא היו בשליטתה.
וורת'ינגטון מנסח את אותו דבר בשפה של מעבדה. סליחה קורית בתוך העור של אדם אחד. פיוס הוא שיקום של אמון, והוא דורש שניים, ושהשני יהיה ראוי לאמון. בלי זה, פיוס עלול להיות מסוכן. אפשר לסלוח למי שמת, למי שלא מתנצל, למי שאין שום סיבה לראות אותו שוב. הדלת יכולה להישאר סגורה. בחייה של טרקרסט זה כבר לא היה עיקרון תיאורטי.
4
גדר, ושלוש מילים בעברית
אחד הפרקים בספר נקרא, בתרגום חופשי, "גבולות שעוזרים לנו להפסיק לרקוד עם חוסר התפקוד". הכותרת אומרת הרבה: הגבול שייך לתהליך הסליחה, הוא לא הכישלון שלו. גבול טוב דומה לגדר יותר מאשר לקיר. קיר קיים כדי שלא יראו אותך. גדר רק מסמנת איפה מתחיל השדה שלך, ומי נכנס אליו ובאילו תנאים.
דווקא כאן לעברית יש מה להוסיף על האנגלית, שמסתפקת במילה אחת. לפי המלבי"ם, הפועל "סלח" במקרא מיוחס רק לאלוהים, כי הוא מתאר מצב שבו העוון נעשה כאילו לא היה מעולם, ואדם פשוט לא יכול לעשות את זה לדבר שקרה. במילים אחרות, כבר המלבי"ם ידע שאנחנו לא יכולים למחוק. מחילה היא לשון של ויתור, כמו שמוחלים על חוב: החוב נמחק, ושום דבר לא מחייב אותנו לשבת עם הלווה לקפה. כפרה מדברת על מחיר או על ניקוי. הפרשנים לא מסכימים על ההיררכיה ביניהן, אבל עצם קיומן של שלוש מילים מזכיר שזה לא דבר אחד.
גם המסורת היהודית דורשת הרבה מהנפגע. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס". אלא שהמשפט ממשיך, והחובה חלה "בשעה שמבקש ממנו החוטא למחול". הפוגע בא ומבקש. טרקרסט כותבת גם על המקרה ההפוך, על מי שמעולם לא ביקש ואולי לא יבקש. בין שתי התמונות האלה נמצא רוב מה שקשה לנו בסליחה.
ויש עוד דבר שאפשר לשמוע רק בעברית. במאמר קודם בהתדר הופיע הרצף הזה:
מחלה ← חלימה ← חמלה ← החלמה
זה משחק של צליל ואותיות יותר מאשר של שורשים, אם כי יש בו הפתעה: כשחזקיהו המלך מתפלל על מחלתו, "וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי", המלבי"ם קושר את המילה לחלום, כאילו ההחלמה עצמה נראית לו כמו חלום. ומ"מחלה" חסרה רק אות אחת כדי להגיע ל"מחילה". אין פה הוכחה לשום דבר, רק דרך לזכור את המסלול: הפגיעה, העיבוד הפנימי, הרגע שבו אפשר לראות גם את עצמנו בעין רכה יותר, ורק אחר כך, אולי, ההחלמה.
5
מי משלם על זה
הטיעון השגור הוא שמי שלא סולח משלם את המחיר בעצמו. יש לכך היום גם בסיס ניסויי. ב-2024 פורסם בכתב העת BMJ Public Health ניסוי בהשתתפות 4,598 בני אדם בקולומביה, בהונג קונג, באינדונזיה, בדרום אפריקה ובאוקראינה. חלקם קיבלו מיד חוברת עבודה עצמאית לפי שיטת REACH של וורת'ינגטון, שעתיים-שלוש של תרגול, וחלקם קיבלו אותה באיחור של שבועיים. אחרי שבועיים, בקבוצה שקיבלה אותה מיד נמדדה פחות טינה, וגם מעט פחות תסמיני דיכאון וחרדה.
כדאי לקרוא את זה במידה. ההשפעה על הטינה הייתה בינונית, ההשפעה על הדיכאון קטנה, והמדידה העיקרית נעשתה אחרי שבועיים בלבד. ועדיין, כשחוברת של כמה שעות מזיזה משהו בחמש מדינות כל כך שונות, יש בזה משהו ראוי לתשומת לב.
אבל גם לטיעון הזה יש צל. כשאומרים למישהו "תסלח, זה בשבילך", קל לשמוע בזה דרישה חדשה: עכשיו אתה גם אחראי לכאב שלך. קל עוד יותר להחליק מכאן אל הטענה שמי שלא סלח החליא את עצמו, והמחקר לא אומר את זה.
יש מסורת אחת שעברה בעצמה את הדרך הזאת. האופונופונו נולד בהוואי כטקס שבו משפחה שלמה יושבת יחד ומתקנת, כלומר פיוס במלוא מובן המילה. בגרסה המודרנית שלו נשאר אדם אחד עם ארבעה משפטים, ו"אנא סלח לי" מופנה פנימה, אל החלק שעדיין מחזיק. גם שם אין צורך שהצד השני יבוא. ובתנאי אחד: האחריות הזאת לא אמורה להפוך לאשמה של מי שנפגע. מי שרוצה פנים נוספות של השאלה יכול להמשיך אל "הקורס בניסים". ואת הקצב קובע מי שנפגע.
דף ההתבוננות: ארבעה תרגילים
ארבעה תרגילים שנבנו בהשראת מה שתואר כאן, ואינם טיפול. לא חייבים לעשות את כולם, ולא חייבים להגיע בסופם לסליחה. אם הפגיעה טרייה או קשה במיוחד, עדיף לא להתחיל ממנה. סמנו כל תרגיל שניסיתם, והסימון יישמר אצלכם.
עם הכאב
תרגיל 1 · לספר את זה פעם אחת עד הסוף
כתבו מה קרה ומה זה עשה לכם, בלי לעדן ובלי להסביר את הצד השני. זה הדף שלכם, ואף אחד לא יקרא אותו. טרקרסט מתארת צעד דומה כתחילת השינוי אצלה, וזהו גם הצעד הראשון בשיטת REACH: להיזכר בפגיעה כפי שהייתה.
תרגיל 2 · לשאול את הכעס
בפעם הבאה שהכעס עולה, עצרו לדקה ושאלו אותו שלוש שאלות: מה נפגע כאן? על מה אתה מנסה להגן? מה אתה רוצה שיקרה עכשיו? רשמו את התשובות כמו שהן, גם אם הן לא יפות.
עם הדלת
תרגיל 3 · החלטה או רגש
חשבו על אדם אחד. בטור הראשון כתבו מה כבר החלטתם לא לעשות: לא לנקום, לא לרכל, לא להעניש. בטור השני כתבו מה קורה בגוף כשהשם עולה. פער בין הטורים הוא לא שקר. הוא מראה איפה אתם עומדים בין שתי הסליחות, וכדאי לחזור לדף הזה בעוד חודש.
תרגיל 4 · מפת הדלת
שאלו שלוש שאלות נפרדות, ותנו לכל אחת תשובה משלה: האם אני רוצה לוותר על החוב? מי מקבל גישה אליי, וכמה? מה היה צריך לקרות כדי שאוכל לבטוח שוב? מותר שהתשובה לראשונה תהיה "אולי", ולשלישית "שום דבר".
מתי לפנות לאנשי מקצוע
כשהפגיעה קשורה לאלימות, להתעללות או לסכנה שנמשכת, כשהזיכרונות מציפים ומשבשים את החיים, או כשעולות מחשבות לפגוע בעצמכם. במצבים כאלה לא צריך לעבוד על סליחה לבד, ולפעמים היא גם לא המשימה הנכונה עכשיו. ער"ן זמינים בכל שעה במספר 1201.
פתיחה לסוף
השם עדיין יקפוץ על המסך מדי פעם. אולי הכתפיים יעלו, ואולי קצת פחות מפעם. אף אחד לא יודיע לכם מתי זה נגמר, ואולי זה לא נגמר, אלא רק מפסיק לנהל את היום.
טרקרסט כתבה ספר על סליחה כשהיא עוד נשואה. הנישואים לא החזיקו, והיא ממשיכה לטעון שהסליחה עבדה. אפשר להאמין לה ואפשר לחשוד. השאלה שנשארת איננה בהכרח אם תסלחו, אלא למה בדיוק אתם מחכים: להתנצלות, לרגש או לרשות, ומי בכלל מחזיק במפתח?
מי שרוצה לשמוע את זה ממנה יכול למצוא את הספר, באנגלית, גם בגרסת שמע בקולה.
מקורות והעמקה
- ליסה טרקרסט, Forgiving What You Can't Forget, 2020. עמוד הספר
- ריאיון עם ליסה טרקרסט, LIFE Today, נובמבר 2020. סרטון
- Leah MarieAnn Klett, ריאיון עם טרקרסט, The Christian Post, נובמבר 2020. כתבה
- הודעת טרקרסט על סיום הנישואים, The Christian Post, ינואר 2022. כתבה
- על נישואיה השניים, iBelieve, 2024. כתבה
- אוורט וורת'ינגטון, Why you should forgive and how to do it, כנס The Table. סרטון
- אוורט וורת'ינגטון, סיכום המחקר על סליחה ושיטת REACH. אתר
- Ho, Worthington, Cowden ואחרים, International REACH forgiveness intervention, BMJ Public Health, 2024. המאמר
- פרד לאסקין, Forgiveness & Happiness, World Happiness Summit. סרטון
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ב, י. ספריא
- מלבי"ם על ויקרא, על הפעלים סלח וכיפר. ספריא
- ישעיהו לח, טז, עם פירוש המלבי"ם. ויקיטקסט
