אחת ההרצאות המרגשות שנאמרו השנה על בינה מלאכותית לא הגיעה ממדען, אלא ממוזיקאי. ג'ק קונטה, חצי מהצמד Pomplamoose ומייסד הפלטפורמה Patreon, עלה לבמה עם וידוי פשוט: אני כועס, ואני גם אסיר תודה. כועס, כי היצירות של אמנים – כולל שלו – שימשו לאימון מודלים בלי הסכמה, בלי קרדיט ובלי תשלום. ואסיר תודה, כי יש בו משהו שתמיד נמשך לכלים חדשים, ושמרגיש שהוא חי ברגע שבו מומצא מדיום חדש.

ההרצאה של קונטה היא שיעור קטן בהיסטוריה של הפחד. כשהאחים לומייר המציאו את מצלמת הקולנוע ב-1895, הסרטים הראשונים פשוט צילמו הצגות תיאטרון – מצלמה אחת, זווית רחבה, שחקנים שמגזימים כאילו הם על במה. המבקרים התאכזבו: זה כמו תיאטרון, רק פחות טוב. רק כשז'ורז' מלייס, קוסם במקצועו, גילה את ה"חיתוך" ושלח חבורה של הרפתקנים בכובעי צילינדר אל הירח, נולד הקולנוע. כשהופיעה ההקלטה, איגוד המוזיקאים האמריקאי הכריז על שביתה נגד הקלטות וכינה אותן "מוזיקה משומרת". כשהוצג אחד הסינתיסייזרים המסחריים הראשונים, ב-1939, האיגוד אסר את השימוש בו. וכמה עשורים אחר כך, הביטלס הפכו את אולפן ההקלטות ל"קנבס חדש".

הפחדים לא היו מופרכים. עשרות אלפי נגנים איבדו את פרנסתם כשהגיע הסרט המדבר, ושחקנים גדולים לא שרדו את המעבר. קונטה לא מכחיש את זה. אבל הוא מציע תובנה שנלמדה בדרך הקשה, אחרי שהלהקה שלו "מתה" ונולדה מחדש כמה פעמים בגלל שינויי אלגוריתם: שינוי אינו מוות. החיים של יוצר הם לא "ואז הם חיו באושר ועושר", אלא גל אינסופי של בנייה, שבירה ובנייה מחדש.

והוא מבקש מהקהל לעשות משהו שהרשתות החברתיות כמעט אוסרות עלינו: להחזיק שני רעיונות מנוגדים בבת אחת. לא להחליט אם הטכנולוגיה טובה או רעה, אלא להרגיש את היופי ואת האימה גם יחד. זו בדיוק התנוחה הפנימית שהשאלה על תבונת-על דורשת מאיתנו – לא חרדה עיוורת ולא התלהבות עיוורת, אלא לב רחב מספיק להכיל את שתיהן.

יש בהרצאה גם רגע שמחזיר אותנו ללב המאמר. קונטה מסביר למה הוא לא חושש לסוף היצירה האנושית: כשהוא מאזין לאלבום של אליוט סמית' או של קנדריק לאמאר, הוא לא צורך "תוכן". הוא נפגש עם תודעה אחרת, עם אדם שחי משהו ולוקח סיכון כשהוא מספר עליו. אמנות, במובן העמוק, היא חיבור בין יצורים בעלי תודעה. ואם יום אחד יתברר שגם בצד השני של המסך יש מישהו – אולי זה לא יהיה סוף החיבור, אלא הרחבה שלו.