הסיראט לא לבד. הרבה לפני האסלאם, בטקסטים הזורואסטריים של פרס, נמתח גשר צ'ינוואט, "גשר המפריד", בין העולם הזה לבא. לפי המסורת הזאת, הגשר מתרחב לפני הצדיק ומצטמצם לחוד של תער לפני הרשע. ובקצהו מחכה לנשמה דמות, הדאֵנָה. לצדיק היא נראית כנערה יפה, ולרשע כמכשפה זקנה. וכשהנשמה שואלת מי היא, היא עונה: אני המחשבות, הדיבורים והמעשים שלך. זו אולי התמונה החדה ביותר בכל הסיפור הזה: בסוף הגשר אתה לא פוגש שופט. אתה פוגש את עצמך. חוקרים רבים הצביעו על הדמיון בין צ'ינוואט לסיראט, אבל דמיון הוא עדיין לא הוכחה להשפעה, והשאלה נשארת פתוחה.

במצרים העתיקה לא היה גשר, אבל היה מאזניים. בפרק 125 של ספר המתים עומד המת מול 42 שופטים ומצהיר על מה שלא עשה, ואחר כך מניחים את לבו על כף אחת, ועל השנייה את הנוצה של מאעת, אלת האמת והסדר. לב כבד מהנוצה נטרף בידי עמעת, המפלצת שמחכה ליד המאזניים. והמצרים ידעו עוד משהו: בקבר הניחו חרפושית של אבן ועליה לחש, שבו המת מבקש מלבו שלא יקום להעיד נגדו. הם הבינו שהעד המסוכן ביותר בדין הוא הלב שלך עצמך.

בטיבט קוראים למת במשך 49 ימים את הבארדו תודול, "השחרור הגדול דרך שמיעה בבארדו". בארדו פירושו מצב ביניים, ובמסורת הטיבטית יש כמה כאלה, ולא כולם אחרי המוות: גם החיים עצמם, גם החלום וגם המדיטציה נחשבים בארדו. כלומר, גם הם מעבר. ובעברית יש לנו גשר משלנו. בליקוטי מוהר"ן כתב רבי נחמן מברסלב: "שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל." והברית החדשה מדברת על "השער הצר והדרך הדחוקה" שמובילה לחיים. שפות שונות, אלוהויות שונות, ומה שחוזר על עצמו שוב ושוב הוא תמונה אחת: המעבר האמיתי לא נמדד בקילומטרים, אלא באמת.