ביום שבו מדינה שלמה עוצרת את נשימתה, נדמה שלפעמים אפילו לחייך זו פרובוקציה. ביום השואה, כשאנחנו מתמודדים עם הזיכרון, הכאב, והאובדן – עולה שאלה אחת גדולה: איך ממשיכים? איך מחייכים? ואיך בכלל מוצאים אור במקום שבו היה כל כך הרבה חושך?

"הייתי האיש הכי מאושר על פני האדמה"

אדי יעקו, ניצול שואה ששרד את אושוויץ, איבד את כל משפחתו, חווה את אובדן צלם האנוש, עבד בעבודות כפייה, נשלח מצעדות מוות – ובחר לחיות. אבל הוא לא רק שרד. הוא אהב. הוא חייך. והוא העיד על עצמו:

"אני לא רק ניצול. אני האיש הכי מאושר על פני האדמה."

המשפט הזה, שמופיע גם בספרו וגם בהרצאותיו, הוא לא קליטה של קלישאה. הוא מהפכה של ממש. מהפכה שמתחילה בתודעה, נמשכת בלב, ומסתיימת בחיוך – לעיתים אפילו מבעד לדמעות.

הכאב קיים – אבל גם הבחירה

אדי לא התכחש למה שעבר עליו. הוא לא שכח. אבל הוא גם לא הסכים להגדיר את כל חייו דרך הסבל.
במקום זאת, הוא עשה משהו מהפכני: הוא בחר.
בחר לראות את האור. בחר להאמין באנשים. בחר לאהוב.
ובחר – שוב ושוב – לשמוח.

ביום השואה, הבחירה הזו מרגשת במיוחד. היא מציעה לנו לא לשכוח, אבל גם לא להיכנע. לזכור – אבל גם לחיות.

שמחה כמרד, חיוך ככוח

יש משהו כמעט חתרני בלחייך בעולם שבירה.
אבל אולי דווקא היום – כשאנחנו זוכרים את הימים שבהם נחסמה אפילו האפשרות לחלום – חשוב יותר מתמיד לזכור שעדיין יש לנו את הכוח לבחור בטוב.
שמחה, אומר אדי, היא לא רגש זמני. היא החלטה יומיומית.
היא לא ביטול של הכאב – אלא נשימה עמוקה בתוכו.

מה אדי לימד אותנו (גם אם לא אמר את זה במילים):

• אושר לא תלוי בנסיבות – הוא תלוי בגישה.
  גם בתוך מחנה השמדה אפשר לשמור על ניצוץ של אנושיות.

• העבר שלנו לא חייב לקבוע את עתידנו.
  הוא חלק מאיתנו – אבל הוא לא כל הסיפור.

• חמלה היא לא חולשה – היא גבורה.
  לסלוח, לאהוב, לחייך – כל אלה לא מבטלים את הכאב, אלא נותנים לו מקום.

לזכור ולחיות

ביום שבו אנחנו מרכינים ראש, אולי גם כדאי להרים מבט.
להיזכר לא רק במה שנלקח – אלא גם במה שנשאר:
היכולת לאהוב. הכוח לשמוח. הבחירה לראות את האנושיות, גם כשהיא נסתרת.

כי אם אדם שעבר את הגיהנום יכול לומר שהוא האיש הכי מאושר על פני האדמה – אולי גם אנחנו יכולים, ולו לרגע קטן, לאפשר לעצמנו להאמין בזה.

מוזמנים להנות מסרטון ההרצאה שלו בTED סידני.

שאלות קטנות עם לב וחיוך גדול

כדי להזכיר לעצמנו, דווקא היום, איך אפשר לשוב ולחייך

לפעמים, כל מה שצריך כדי להחזיר את החיוך הוא שאלה טובה. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול את עצמנו – בלב פתוח, בלי שפיטה, רק מתוך רצון להיזכר:

• מתי בפעם האחרונה חייכתי בלי סיבה? ומה קרה לי באותו רגע בגוף?

• מה הדבר הקטן ביותר שקרה לי השבוע – ושבעצם, כשחושבים על זה, היה מתנה?

• אם הייתי פוגש את עצמי כילד – מה הייתי רוצה לומר לו היום? ואיך הייתי מחבק אותו?

• מי האדם שגרם לי להרגיש שיש בעולם עוד טוב – ומה אני יכול לעשות כדי להגיד לו תודה?

• מה הדבר שהלב שלי מתגעגע אליו – ואיך אני יכול לזמן ממנו קצת לתוך היומיום שלי?

• אם הייתי יודע שהחיוך שלי יכול להאיר למישהו אחר את היום – הייתי מחייך עכשיו?