לפני שלושת אלפים שנה, מלך אחד בירושלים כתב שיש בנו חבל. עדין כל כך שאיננו מרגישים בו ברוב הזמן. אבל אם הוא נקרע, לא נמשיך.

באחד מימי נובמבר 1961, בטורונטו, שכב אדם בשם אורקהרט על ספה בחדרו ופתח את עיניו. לא בעיניו, אלא ממקום אחר. הוא ראה את עצמו שוכב למטה. ראה את הרהיטים, את החלון, את גופו השלוו. הוא תמרן בחדר, יצא לחדרים סמוכים, ואפילו עזב את הבית למרות הקור העז שלא חש. אבל יותר מכל הפליא אותו דבר אחד: חוט ארוך, מבריק כעין הכסף, נמתח ממנו אל הגוף שעל הספה. הוא ידע, מבלי שמישהו יסביר לו, שכל עוד החוט הזה לא נקרע, יוכל לחזור.

עדותו של אורקהרט איננה יחידה. היא חלק ממאות, אולי אלפי עדויות שנאספו לאורך השנים מאנשים שחוו מוות קליני, יציאה מהגוף, או רגעי גבול בין החיים למה שנמצא מעבר. וכמעט בכולן, כשמופיע החוט, הוא נראה בערך אותו דבר.

אמל"ק

• חוט הכסף הוא דימוי שחוזר בעדויות של אנשים שחוו מוות קליני או יציאה מהגוף, ומתואר כמיתר עדין, מבריק, גמיש, שמשנה את עוביו לפי המרחק בין הגוף לנפש.
• שלמה המלך תיאר אותו בקהלת לפני כשלושת אלפים שנה: "עד אשר לא ירחק חבל הכסף".
• חז"ל פירשו את "חבל הכסף" כחוט השדרה, שהוא לבן ככסף, וביוגה ההודית, במסורת עצמאית לחלוטין, אמרו בדיוק את אותו הדבר על הסוטראטמה.
• מחקרי מוות קליני מודרניים, בראשם של פרופ' ברוס גרייסון מאוניברסיטת וירג'יניה, מתעדים את התופעה כבר חמישה עשורים.
• הדימוי שב בכל מסורת רוחנית גדולה: היהדות, הקבלה, התאוסופיה, היוגה, ההינדואיזם. וכולם מצביעים על מקום אחד.

שלמה המלך ראה

במגילת קהלת, פרק יב, באה אחת התמונות היפות והעצובות שנכתבו בעברית. שלמה המלך מתאר את הזיקנה ואת הקץ דרך שלשלת של דימויים. הוא לא מסביר, הוא מצייר:

"עד אשר לא ירחק חבל הכסף, ותרץ גלת הזהב, ותשבר כד על המבוע, ונרץ הגלגל אל הבור. וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה."

ארבעה דימויים של ניתוק. חבל נקרע, גולת זהב מתנפצת, כד נשבר, גלגל קורס לתוך הבור. וכך, באותה תנועה רכה אך בלתי הפיכה, מתפרקת מערכת הקשרים העדינים שמחזיקה את החיים. מה הוא, אם כן, אותו חבל הכסף שניצב ראשון ברשימה?

חז"ל לא ראו בכך מטאפורה בלבד. במדרש על הפסוק, באחד הפירושים, נאמר: זה חוט השדרה, שהוא לבן ככסף. כלומר, כבר אז, כשעוד לא היו תרשימים אנטומיים ולא היו ידועים תאי העצב, זוהה אותו עמוד פנימי שעובר במרכז הגוף. אותו מיתר לבן ומוכסף שדרכו זורם, כך הרגישו, יותר מאשר רק מסרים חשמליים. כל החיוּת שלנו תלויה בו. וכשהוא נקרע, אומר שלמה, "תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה". לא חיסול, אלא שיבה. חזרה. ניתוק חבל שמחזיר את החלקים למקורם.

מיתר אחד מתחת לעור

כאן מתחיל קסם של ממש. בצדו השני של העולם, באלפי קילומטרים, ובלי שום קשר בין המסורות, נכתב על אותו דבר בדיוק.

ביוגה ההודית הקלאסית יש מושג בשם סוטראטמה (sutratma), שתרגומו המילולי הוא "חוט העצמי". זהו החוט הסמוי שעובר דרך כל מצבי הקיום של הנפש, כמו חרוז שעובר בתוך כל הפנינים של מחרוזת אחת. הוא מחבר את העצמי העליון (אטמן) אל הגוף הפיזי, ועובר דרך כל הגופים הדקים שבדרך. ובמסורות התאוסופיות שירשו את הידע הזה, נכתב במפורש: השתקפותו של הסוטראטמה בגוף האדם היא חוט השדרה.

זה כמעט מצמרר. שני עולמות שלא הכירו זה את זה, שתי שפות, מסורת יהודית עתיקה ומסורת הודית עתיקה, מצביעות על אותו עמוד בדיוק. כאילו שניהם מסתכלים על אותו דבר, רק מזוויות שונות. הצבע הלבן ומוכסף. המיקום במרכז הגוף. התפקיד של נושא חיים. כשמשהו אחד מתגלה בכל כך הרבה מקומות, בלי שיכלו לדבר אחד עם השני, כנראה שאיננו מקרי.

הקבלה מוסיפה כאן שכבה. היא לא מדברת על חוט אחד, אלא על מערכת שלמה של חוטים. חמש בחינות הנשמה, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, יורדות לאדם דרך שרשרת של עולמות, וכל אחת מהן מקבלת לבוש דק יותר ככל שהיא מתקרבת לגוף. כך נוצרת רשת של קישורים בין הרוחני לגשמי, רשת שלמה של גשרים, וחוט הכסף הוא, אולי, רק הגלוי שבהם.

מה ראה אורקהרט בטורונטו

נחזור לאורקהרט. אבל הפעם נעמיד אותו בהקשר רחב יותר. כי עדותו, שנשמעה פעם כאקזוטית או דמיונית, נכנסה בעשורים האחרונים לתחום שיש בו חוקרים רציניים מאוד.

ברוס גרייסון, פסיכיאטר באוניברסיטת וירג'יניה, חוקר חוויות סף מוות כבר חמישה עשורים. הוא אסף יותר מאלף עדויות, פרסם מאות מאמרים, וכתב את הספר "After" שמסכם את המסע. גרייסון מצא שכ-10 עד 20 אחוז מהאנשים שחזרו מסף המוות מתארים חוויות בעלות מאפיינים חוזרים: יציאה מהגוף, מסע במנהרה, פגישה עם ישות של אור, סקירת חיים בזק. ואצל חלק מהם, אצל מיעוט אבל מיעוט עקבי, גם החוט הזה.

מה שהפך את גרייסון, רופא חילוני שלא חיפש שום דבר רוחני, לאדם שמתייחס ברצינות לעדויות האלה, היה זה: הסיפורים חזרו על עצמם אצל אנשים שמעולם לא הכירו זה את זה. ילדים שלא קראו ספרים על מוות קליני. אנשים שמסורתם אסרה לחשוב על תופעות כאלה. אתאיסטים שלא היה להם שום אינטרס לדבוק במיתוס. וכולם, באופן עצמאי, תיארו את אותם פרטים. כולל, לפעמים, החוט.

גרייסון איננו טוען להוכחה מטאפיזית. הוא מדען. אבל הוא מודה בגלוי שמה שראה שינה את הבנתו לגבי טבע התודעה. הוא לא יודע מה זה החוט. אבל הוא לא מוכן עוד לבטל אותו בהינף יד.

חבל הטבור הראשון, חבל הטבור השני

יש משהו פשוט ועצום במטאפורה הזו של חבל הטבור. כשאנחנו נולדים, אנחנו באים לעולם מחוברים בחבל פיזי לאמא שלנו. דרכו זורמת כל החיוּת. כשהוא נחתך, אנחנו הופכים ליצור עצמאי שנושם, אוכל, פועל לבד.

אבל המסורות האלה, היהודית, ההודית, התאוסופית, רומזות לנו לאותו דבר: יש חבל טבור שני. דק יותר, סמוי יותר, אבל הוא לא נחתך בלידה. הוא ממשיך לחבר אותנו לאמא אחרת. למקור אחר. למקום שממנו באה הנשמה, ושאליו, יום אחד, תחזור. דרכו זורמת חיוּת אחרת, לא של חמצן וגלוקוז, אלא של רצון להמשיך לחיות. של נוכחות. של הדבר הזה שבזכותו אנחנו מתעוררים כל בוקר בלי לדעת למה, וממשיכים יום נוסף.

ובסוף החיים גם הוא נקרע. וכך, אומר שלמה במילים מהוקצעות שלוש פעמים, "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". שני אזרחים נפגשים יוצרים אדם: עפר ורוח. ובאמצע, מחזיק אותם יחד, חוט עדין שאין לו שום ביטוי ברנטגן.

איננו רואים את חוט הכסף ברוב חיינו. הוא עובד בשקט, ברקע, מזרים חיוּת כפי שהאוויר נושם דרכנו מבלי שנשים לב. אבל הוא שם. אנשים שעמדו רגע אחד בקצה, מרגישים אותו לפעמים. את המתח העדין הזה, את הגומיה הדקה שמושכת חזרה. את החוט הקטן שאומר: עוד לא. תחזור.

אולי זה גם מה ששלמה התכוון אליו, בסופו של דבר, כשכתב שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. לא מוות, אלא שיבה. חזרה. וחוט הכסף הזה, אם הוא קיים, אומר משהו פשוט ועצום על מה שאנחנו. הקיום שלנו כאן הוא לא מקרי, ולא לבד. משהו מחזיק. ובסוף הוא יחזיר אותנו לשם.