מה למדו ילדים יתומים בנאפולי על המרחק שבין להבין לבין לעשות
נושא: בס ממוספר, מלאכה וליווי
סדרה: ריאלייזיישן, חלק 2 מתוך 3
זמן: כ-7 דקות קריאה
דמיינו אריה בארוקית, באמצע ערב. הזמרת מגיעה לצליל ארוך ומחליטה, ברגע, להחזיק אותו עוד קצת. אין בתווים שום סימן לזה. הנגן שיושב ליד הצ'מבלו לא מחכה להוראה. הוא שומע את הנשימה שלה, מאט איתה, משאיר אקורד פתוח באוויר, ונכנס בדיוק כשהיא חוזרת. אף אחד בקהל לא שם לב. וזה בדיוק העניין.
מה שהנגן קיבל לפני הערב היה שורה אחת: קו בס, וכמה ספרות קטנות מעליו. כל השאר, האקורדים, הקולות, הנשימה, היה עליו. לפעולה הזאת קראו במאה השמונה עשרה, וקוראים עד היום, realization. מימוש.
במאמר הקודם בסדרה שאלנו למה תובנה נתקעת בדרך להגשמה. המוזיקאים של הבארוק מציעים שתי תשובות שאולי לא ציפינו להן. הראשונה: מימוש הוא לא רגע, אלא מלאכה. השנייה: מימוש עמוק הוא כמעט תמיד בשביל מישהו אחר.
אמל"ק
- בבארוק, המלחין כתב רק קו בס וספרות, והנגן "מימש" אותו בזמן אמת לאקורדים מלאים. כל ביצוע היה מימוש אחר של אותו דף.
- בקונסרבטוריונים של נאפולי, שנוסדו כמוסדות צדקה ליתומים, למדו ילדים לממש בסים יום אחרי יום, עד שעשרות דפוסים קטנים, "סכמות", נכנסו להם לאצבעות. כך, לפי חוקר המוזיקה רוברט גירדינגן, נולדו מלחינים.
- המסקנה הראשונה: תובנות לא מתממשות כי אנחנו מחכים לרגע, במקום להתאמן במלאכה.
- המסקנה השנייה: נגן הקונטינואו מממש את הבס כדי ללוות מנגינה של מישהו אחר. מימוש, בתמונה הזאת, הוא לא רק ביטוי עצמי אלא הקשבה.
- לכל מי שאוסף תובנות ומחכה שיקרה משהו. החלק השני בסדרה "ריאלייזיישן", שמתכתבת עם הספר "ממשמעות למשמהות".
סרטונים להעמקה
1. How Do You Figure? A Guide To Figured Bass
12tone – מדריך מאויר וקליל לבס הממוספר: מה אומרות הספרות
2. Early Basso Continuo, 1600-1650
Early Music Sources – הבסו קונטינואו המוקדם, עם הדגמות נגינה
3. Child Composers in the Conservatory
ראיון עם רוברט גירדינגן על הילדים שלמדו להלחין בקונסרבטוריונים של נאפולי
שורה אחת וכמה ספרות
מה שהגיע אל הנגן היה מבנה, לא מוזיקה.
בסביבות שנת 1600 הפסיקו מלחינים איטלקים לכתוב כל קול וקול. הם כתבו את המנגינה למעלה ואת הבס למטה, ומעל הבס הוסיפו ספרות קטנות, כמו "6" או "7", שרמזו איזה צבע הרמוני לבחור. איך לפזר אותו, באיזה קצב, כמה קולות ובאיזו עוצמה, את כל זה השאירו לנגן. לשיטה קראו basso continuo, "הבס הרציף", ובעברית בס ממוספר. במשך כמאה וחמישים שנה, ממונטוורדי ועד באך, רוב המוזיקה האירופית נכתבה כך.
מה שהגיע אל הנגן היה מבנה, לא מוזיקה. המוזיקה נולדה רק כשמישהו מימש אותו. באך, במסמך הוראה מ-1738, כינה את הבס הממוספר "היסוד המושלם ביותר של המוזיקה". לא החופש הגמור של הדף הלבן, ולא הוראה סגורה, אלא דף שחציו כתוב.
וזה כבר מזכיר משהו מהמאמר הקודם. גם תובנה היא דף שחציו כתוב. היא נותנת קו, כיוון, "ספרה" שאומרת לאן. אבל את האקורדים, את מה שקורה ביום שלישי בבוקר מול אדם מסוים, היא לא כותבת. את זה צריך לממש.
1
המלאכה שקודמת להשראה
בנאפולי של המאה השמונה עשרה פעלו ארבעה מוסדות שנקראו conservatori. הם נוסדו כמוסדות צדקה, חלקם כבתי מחסה ליתומים, ובמשך הזמן הפכו לבתי הספר הטובים ביותר למוזיקה באירופה. המילה "קונסרבטוריון" שלנו באה משם. מתוכם יצאו מלחינים כמו פרגולזי וצ'ימרוזה.
רוברט גירדינגן, חוקר מוזיקה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, ישב שנים מול מחברות הלימוד שלהם, וגילה איך הם למדו. הכלי המרכזי היה ה-partimento: קו בס בודד שהתלמיד קיבל מהמורה ונדרש לממש ליד המקלדת. שוב ושוב. בכל סולם, בכל משקל, בכל קצב. התלמידים לא למדו תיאוריה במילים. הם שיננו באצבעות עשרות דפוסים קטנים וחוזרים, שגירדינגן קורא להם "סכמות". לכל אחד היה תפקיד: פתיחה, מעבר, סגירה. הם היו מעין אוצר מילים משותף, שהמלחינים, הנגנים והקהל כולם הכירו.
וכשילד כזה גדל והפך למלחין, הוא לא ישב מול דף ריק וחיכה להשראה. הוא שלף מתוך האצבעות את הדפוסים שתרגל אלפי פעמים, וחיבר ביניהם בדרכים חדשות. ההשראה הגיעה, אבל היא הגיעה לידיים מאומנות.
כאן אולי נמצאת התשובה לשאלה שנשארה פתוחה במאמר הקודם. תובנה לא מתממשת כי אנחנו מתייחסים להגשמה כאל רגע: נבין, ואז זה יקרה. אבל ילדי נאפולי מראים שמימוש הוא מיומנות, ושמיומנות נבנית מדפוסים קטנים שחוזרים עליהם עד שהם נעשים טבע שני. גם התוכנית מסוג "אם יקרה X, אעשה Y", שהפסיכולוגית גבריאלה אטינגן הציעה לשים ליד כל חלום, היא בעצם סכמה קטנה: דפוס אחד, מוכן מראש, שהידיים יודעות לנגן כשהבס מגיע.
2
יסוד ולא קישוט
בשנת 1607 פרסם המלחין אגוסטינו אגצרי אחד המדריכים הראשונים לנגינה על בס. הוא חילק בו את כלי הנגינה לשתי משפחות. יש כלים של "יסוד", fondamento: עוגב, צ'מבלו, תיאורבה, נבל. הם נושאים את הבס ואת ההרמוניה, ומחזיקים את כל הקולות. ויש כלים של "קישוט", ornamento: כינור, גיטרה, ציטרה. הם משתלבים בקולות כדי לייפות אותם. ואגצרי ביקש משהו מעניין גם מהם: שכאשר כמה כלי קישוט מנגנים יחד, הם יתחלפו, אחד בכל פעם, ולא יתחרו.
נגן הקונטינואו, בתמונה הזאת, הוא האיש שמממש את הבס כדי שמישהו אחר יוכל לשיר. המימוש שלו טוב לא כשהוא בולט, אלא כשהזמרת נשמעת טוב יותר. הוא מקשיב לה, נושם איתה, ומשאיר לה מקום. זה מימוש שלא נמדד ב"מה הבעתי", אלא ב"מה התאפשר בזכותי".
יש בזה תיקון שקט לאחת הקלישאות הגדולות של הזמן שלנו, "מימוש עצמי". אנחנו רגילים לחשוב על הגשמה כעל משהו שקורה לנו ובשבילנו: החלום שלי, הקריירה שלי, הסיפור שלי. אבל נגני הבארוק ידעו שחלק גדול מהמימוש הכי עמוק שאדם יכול לעשות הוא ליווי. הורה שמממש את מה שהוא מבין דרך הילד שלו. חבר שמחזיק אקורד פתוח בזמן שמישהו אחר מנסה למצוא את הקול שלו. מורה שתלמידיו מנגנים טוב ממנו.
בספר "ממשמעות למשמהות" זה העיקרון הרביעי, הדדיות: מהות נעשית אמיתית כשהיא נוצקת גם אל אחרים. ויקטור פראנקל, שכתב מתוך המחנות, ניסח את אותו מהפך בשאלה אחת: זה לא באמת משנה מה אנחנו מצפים מהחיים, אלא מה החיים מצפים מאיתנו. נגן הקונטינואו חי בתוך השאלה הזאת כל ערב. הבס לא שואל אותו מה הוא רוצה לנגן. הבס, והזמרת שמעליו, שואלים אותו מה נדרש עכשיו.
3
הבס ששואל
אם מחברים את שני הדברים, מתקבלת תמונה שונה של הגשמה ממה שרגילים לקרוא בספרי העצמה. לא אדם שעומד מול דף לבן ומחכה לחזון. לא ביצוע מדויק של תוכנית. אלא מישהו שהתאמן מספיק כדי שהידיים שלו יהיו מוכנות, ומקשיב מספיק כדי לדעת מה הרגע מבקש.
שתי התכונות האלה צריכות זו את זו. נגן שרק מתאמן, בלי להקשיב, ינגן נכון ומת. נגן שרק מקשיב, בלי מלאכה, ישמע בדיוק מה צריך ולא יוכל לנגן את זה. התובנה, במובן הזה, היא ההקשבה. ההגשמה היא היכולת שאימנו כדי לענות לה.
ואולי לכן הבס הממוספר הוא משל טוב לחיים לא בגלל שהנסיבות "נתונות" ואנחנו "בוחרים". את זה כבר שמענו. הוא משל טוב כי הוא מזכיר שהבס הוא לא רק מגבלה. הוא שאלה. כל קו שהחיים כותבים לנו, אדם, תפקיד, תקופה, שואל משהו. והמימוש שלנו הוא התשובה.
במאמר הקודם בסדרה, ריאלייזיישן – מילה אחת, שני רגעים, ראינו שההגשמה היא הרגע שבו ההבנה נושמת החוצה. כאן היא מקבלת ידיים: שתיים, על מקלדת. אחת מנגנת את מה שכתוב, והשנייה מוסיפה את מה שרק אתם יכולים להוסיף, בשביל מי שמנגן לידכם.
דף הנגינה: ארבעה תרגילים במלאכה ובליווי
מימוש הוא מיומנות, ומיומנות נבנית מתרגול קטן שחוזר. ארבעה תרגילים לשבוע הקרוב. סמנו כל תרגיל שניסיתם, והסימון יישמר אצלכם.
לתרגל את המלאכה
תרגיל 1 · סכמה אחת
בחרו תובנה אחת מהזמן האחרון. נסחו לה דפוס קטן אחד, "כש-X קורה, אני עושה Y", ותרגלו אותו כל יום במשך שבוע, גם כשאין צורך. המטרה היא שהידיים יכירו אותו לפני שהרגע יגיע.
תרגיל 2 · שלוש הרמוניות
בחרו מצב אחד שחוזר, וכתבו שלוש דרכים שונות לממש אותו: שקטה, נועזת ומפתיעה. ככה נבנה אוצר המילים.
ללוות
תרגיל 3 · יום של יסוד
בחרו אדם אחד ויום אחד שבו התפקיד שלכם הוא רק לאפשר לו להישמע: להקשיב, להחזיק, לא להוביל. בסוף היום שאלו את עצמכם מה התאפשר בזכותכם.
להקשיב
תרגיל 4 · מה הבס שואל
כתבו קו אחד שהחיים נתנו לכם עכשיו: תפקיד, אדם, תקופה. ובמקום "מה אני רוצה ממנו", כתבו "מה הוא שואל אותי".
בין ידוע לפתוח
מה שמתועד היסטורית: הבס הממוספר, הפרטימנטו והסכמות שנלמדו בשינון בנאפולי (גירדינגן), החלוקה של אגצרי לכלי יסוד ולכלי קישוט (1607), והמשפט של באך (1738). מה שהוא משל: הקריאה של הגשמה כמלאכה וכליווי. היא הצעה להתבוננות, לא טענה היסטורית.
פתיחה לסוף
נחזור לרגע שבו התחלנו. הזמרת מחזיקה את הצליל, והצ'מבלו מחכה לה. בהקלטה, אף אחד לא ישמע את ההחלטה הזאת. היא לא תיכנס לשום ביקורת. ובכל זאת, בלעדיה הערב היה נשמע אחרת.
אולי רוב ההגשמה בחיים נראית כך. לא רגע גדול של "עשיתי את זה", אלא אלפי מימושים קטנים ושקטים, שאפשריים רק כי התאמנו, ורק כי הקשבנו.
אז מה הבס שלכם שואל השבוע? ואת מי אתם מלווים, כשאף אחד לא שם לב?
במאמר הבא בסדרה: "ה' האחרונה – מאצילות לעשייה", על המפה הקבלית של הדרך מרעיון למעשה, ועל האות שבה, לפי המסורת, העולם נעשה ממשי, ושדרכה הוא גם חוזר.
מקורות והעמקה
- Robert O. Gjerdingen, Music in the Galant Style (Oxford University Press, 2007).
- Robert O. Gjerdingen, Child Composers in the Old Conservatories: How Orphans Became Elite Musicians (Oxford University Press, 2020).
- Agostino Agazzari, Del sonare sopra'l basso con tutti li stromenti e dell'uso loro nel conserto (Siena, 1607).
- J. S. Bach, Precepts and Principles for Playing the Thorough-Bass or Accompanying in Four Parts (Leipzig, 1738), ed. and trans. Pamela L. Poulin (Oxford: Clarendon Press, 1994).
- אוסף פרטימנטי מקוון: partimenti.org
- ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות".
- אלעד ינאי, משמהות: ממשמעות למשמהות.
