בין להבין לבין להפוך לממשי
נושא: תובנה והגשמה
סדרה: ריאלייזיישן, חלק 1 מתוך 3
זמן: כ-8 דקות קריאה
זה קורה בדרך כלל בשעה לא צפויה. במקלחת, בפקק, באמצע שיחה על משהו אחר לגמרי. משפט אחד מתיישב במקום, ופתאום כל התמונה מסתדרת. "הבנתי". יש בזה משהו גופני, כמעט פיזי: הנשימה משתחררת, הכתפיים יורדות, ונדמה שמשהו בחיים זז הרגע.
ואז עובר שבוע. אותם בקרים, אותן תגובות, אותו ויכוח מוכר באותה נקודה בדיוק. התובנה עדיין שם, אפשר לנסח אותה יפה אפילו, אבל היא תלויה באוויר כמו ענן שלא הוריד גשם.
באנגלית יש לרגע הזה מילה מוזרה: realization. והמוזר בה הוא שהיא מתארת גם את מה שקרה במקלחת וגם את מה שלא קרה בשבוע שאחריו.
אמל"ק
- realization פירושה גם "תובנה" וגם "הגשמה". העברית מפרידה בין שתי המשמעויות, והמאמר שואל מה הולך לאיבוד בפער ביניהן.
- מה המילים "הגשמה" ו"מימוש" יודעות על הדרך מהראש אל העולם, ולמה "הגשמה" הייתה פעם מילה של כפירה.
- מה גילתה הפסיכולוגית גבריאלה אטינגן על חלומות ורודים שמרוקנים אנרגיה, ומה גילה פיטר גולוויצר על הכרזות שמרגישות כמו הישג.
- אריסטו, "לכה דודי", ארבעת העולמות והתניא: מפות של המעבר מ"בכוח" אל "בפועל", ושל האות ה' שבה הדברים נעשים ממשיים.
- לכל מי שאוסף תובנות ומחכה שהן יתחילו לשנות משהו. החלק הראשון בסדרה שמתכתבת עם הספר "ממשמעות למשמהות".
סרטונים להעמקה
1. Keep your goals to yourself
דרק סיברס ב-TED – למה לספר על מטרה יכול להרגיש כמו להשיג אותה
2. Rethinking Positive Thinking
גבריאלה אטינגן – חשיבה חיובית במבט מחודש, ושיטת WOOP
3. אצילות, בריאה, יצירה ועשייה
ערוץ אורות, בין קבלה לפילוסופיה – ארבעת העולמות כמפה מרעיון למעשה
מה שאפשר לגעת בו
To realize פירושו, פשוטו כמשמעו, להפוך משהו לדבר.
מאחורי realization עומדת המילה הלטינית res, "דבר". To realize פירושו, פשוטו כמשמעו, להפוך משהו לדבר. בשלב מסוים התחילה האנגלית להשתמש באותה מילה גם לרגע שבו משהו נעשה ממשי בתודעה: כשהבנתי שאני מאחר, הדבר נעשה אמיתי בשבילי. כך נשארו לנו שני רגעים תחת מילה אחת. הרגע שבו הדבר נעשה ממשי בפנים, והרגע שבו הוא נעשה ממשי בחוץ.
העברית לא מוותרת על ההבדל. יש לה "תובנה", מבינה, משהו שקורה בראש. ויש לה שתי מילים לצד השני. "הגשמה" באה מגשם ומגשמי, מן החומר עצמו. "מימוש" קרוב למילה "ממש", ובאוזן העברית מהדהד בו גם המישוש: מה שאפשר לגעת בו.
ויש להגשמה היסטוריה מפתיעה. בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, "הגשמה" הייתה שם של טעות, ובעיני הרמב"ם אפילו של כפירה: לייחס לאלוהים גוף. המילה שתיארה פעם את מה שאסור להוריד אל החומר נהפכה למילה שאנחנו מאחלים זה לזה בברכות יום הולדת. "שתגשים את כל חלומותיך". כאילו השפה עצמה עברה את המסע שעליו היא מדברת, מהמופשט אל הממשי.
כשהעברית מפרידה בין תובנה להגשמה, היא אומרת משהו שהאנגלית מטשטשת: אלה לא אותו דבר. אפשר להבין עד הסוף ולא לגעת בכלום. אבל אולי האנגלית יודעת משהו אחר, עמוק יותר: שבמקור, ההבנה וההגשמה היו אמורות להיות תנועה אחת.
1
למה החלום מתעייף
הפסיכולוגית גבריאלה אטינגן מאוניברסיטת ניו יורק התחילה את דרכה כחסידה של חשיבה חיובית, והגיעה אחרי שנות מחקר למסקנה הפוכה כמעט. במחקרים שלה, אנשים שדמיינו בפירוט ובהנאה את העתיד הרצוי, את המשקל שירד, את העבודה שהתקבלה, את הקשר שנבנה, השיגו פחות מאלה שדמיינו פחות. באחד הניסויים נמדד אצל המדמיינים אפילו לחץ דם נמוך יותר. הגוף נרגע כאילו כבר הגיע.
ההסבר שלה פשוט ומטריד: חלום ורוד הוא סוג של הגשמה מוקדמת. המוח מקבל טעימה מהסוף, ומאבד חלק מהרעב שהיה אמור להניע את הדרך.
הפסיכולוג פיטר גולוויצר, בן זוגה למחקר ולחיים, מצא דפוס דומה בכיוון אחר. אנשים שהכריזו בפומבי על כוונה הקשורה לזהות שלהם, "אני הולך להיות עורך דין", "אני כותב ספר", עבדו לפעמים פחות קשה לקראתה. ההכרה של אחרים מילאה חלק מהצורך שהעבודה הייתה אמורה למלא. מדובר במחקר אחד עם קבוצות קטנות, ולכן כדאי להחזיק אותו ביד פתוחה. אבל מי שסיפר פעם לכולם על תוכנית גדולה ואז הרגיש מוזר של "כבר עשיתי את זה" מכיר אותו מבפנים.
אז האם לא לחלום? לא. אטינגן לא הציעה לוותר על החלום. היא הציעה לשים לידו את המכשול. השיטה שפיתחה, WOOP, היא ארבעה צעדים קטנים: משאלה, התוצאה הכי טובה שלה, המכשול הפנימי העיקרי שעומד בדרך, ותוכנית מסוג "אם יקרה X, אעשה Y". הקסם הוא דווקא בצעד השלישי, ברגע שבו מסתכלים בכנות על מה שבתוכנו עוצר אותנו. החלום נשאר, אבל הוא מפסיק להיות מקום מפלט ונעשה כיוון.
ייתכן שזה מה שקורה גם לתובנות. תובנה שנשארת רק תובנה עלולה לתפקד בדיוק כמו חלום ורוד: היא נותנת לנו את התחושה שמשהו השתנה, ובכך פוטרת אותנו מלשנות אותו. על הרגע המוזר שאחרי ההשגה, ועל ההבדל בין מטרה לכוונה, נכתב במשמהות בפרק חיים עם כוונה.
2
מכוח לפועל
לפני כאלפיים וארבע מאות שנה ניסח אריסטו את ההבחנה שכל הדיון הזה נשען עליה. יש מה שקיים "בכוח", ויש מה שקיים "בפועל". הזרע הוא עץ בכוח. גוש השיש הוא פסל בכוח. אדם שיודע לנגן ולא נוגע בכלי הוא מוזיקאי בכוח. וכל הדרמה של החיים מתרחשת במעבר שבין השניים.
המשורר המקובל שלמה אלקבץ הכניס לתוך "לכה דודי" שורה שמתארת את הכיוון ההפוך של אותה דרך: "סוף מעשה במחשבה תחילה". מה שמתממש בסוף היה קיים כבר בהתחלה, כמחשבה. הקבלה ציירה את המסע הזה כארבעה עולמות. אצילות היא הניצוץ הראשון, עוד לפני שיש לו צורה. בריאה היא הרגע שבו הוא מקבל תבנית. יצירה היא הרגע שבו הוא מקבל צורה ופרטים. עשייה היא העולם שבו הוא נוגע בחומר.
ובמסורת הקבלית יש לארבעת העולמות האלה גם ארבע אותיות, אותיות השם. י' היא הניצוץ, ה' היא התבנית, ו' היא הצורה. והאות האחרונה, זו שמורידה את הכל אל העולם שבו אפשר לגעת, היא שוב ה'.
מי שמכיר את המילה משמהות יודע למה זה מרגש. בתוך "משמעות" יש ע' שמחליפה את מקומה ב-ה', והמילה החדשה מסמנת את המעבר מלחפש משמעות לבין לצקת לתוכה מהות. מסתבר שה-ה' הזאת איננה רק ה' הידיעה. היא גם ה' של העשייה. האות שבה, לפי המסורת, ההבנה נעשית ממשית.
ובמשמהות כבר מצוטט המקור שסוגר את המעגל: "בה' בראם", כלומר העולם הזה נברא באות ה' (מנחות כט ע"ב). רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, שאל למה דווקא העולם הזה, ותשובתו מפתיעה (אגרת הקודש, אגרת ה'). ה' הזאת היא ה' האחרונה, המלכות. העולמות העליונים נבראים מן ה"פנימיות" של האותיות, מן החכמה שבהן. העולם שלנו נברא מן ה"גוף" שלהן, מן ההבל, מן הנשימה. כמו שאדם מדבר: הרעיון שבראש הופך לקול רק כשהוא עובר דרך נשימה. ההגשמה, לפי התמונה הזאת, איננה מאמץ שבא אחרי ההבנה. היא הרגע שבו ההבנה נושמת החוצה.
3
ידיעה שעוד לא נוצקה
בספר "ממשמעות למשמהות" יש שני עקרונות שיושבים זה לצד זה כמו שתי המשמעויות של realization. ידיעה: לפני שיוצקים, מכירים את מה שבפנים. יציקה: מהות שלא נוצקת לחיים נשארת רעיון. מי שקורא אותם ברצף עלול לחשוב שהם שני שלבים, קודם מבינים ואחר כך עושים. אבל אולי הם שני הצדדים של אותה תנועה, כמו שאיפה ונשיפה.
כי יש סוג של ידיעה שעוד לא הושלמה. היא יודעת את עצמה במילים, אבל עוד לא פגשה את הבוקר, את השיחה הקשה, את ההחלטה הקטנה. ויש רגע שבו היא פוגשת אותם, ופתאום מתברר שמה שחשבנו שהבנו היה רק טיוטה. זה דומה למי שלמד שחייה מספר. הוא לא טועה בשום פרט, אבל הוא עוד לא יודע לשחות. הידיעה שלו תושלם רק במים.
אולי לכן התובנות הגדולות מאכזבות לפעמים. לא בגלל שהן לא נכונות, אלא בגלל שאנחנו מבקשים מהן לעשות את מה שרק המעשה יכול לעשות. הפרק הרביעי בספר, "מהתבוננות פנימה לפעולה בחוץ", עוסק בדיוק בגשר הזה. והגשר, כמו שנכתב במשמהות בהקשר אחר, לא מעלים את התהום. הוא רק עובר מעליה.
ויש לגשר הזה גם כיוון חזרה. בעל התניא מביא מן הזוהר דרש על המילה "תשובה": "תשוב ה'", להשיב את ה' (אגרת התשובה, פרק ד). לפי הדרש יש שתי תשובות כנגד שתי ההי"ן שבשם. תשובה תתאה היא תשובה של מטה, כנגד ה' האחרונה, זו של העשייה. תשובה עילאה היא תשובה של מעלה, כנגד ה' הראשונה, זו של הבינה. כלומר, אותה ה' שדרכה ההבנה יורדת אל המעשה היא גם הדרך שבה המעשה חוזר ומתחבר אל מקורו. ההגשמה איננה רחוב חד-סטרי מהראש אל העולם. מה שעשינו חוזר ומלמד אותנו מה הבנו. על התנועה הזאת, החזרה אל עצמנו, נכתב במשמהות מאמר שלם: תשובה: לחזור אל עצמנו.
דף ההגשמה: ארבעה תרגילים לתובנה אחת
בחרו משהו שהבנתם לאחרונה, משפט אחד שעוד תלוי באוויר, ועברו איתו את הדף. סמנו כל תרגיל שניסיתם, והסימון יישמר אצלכם.
כשהתובנה טרייה
תרגיל 1 · WOOP לתובנה
כתבו את התובנה במשפט אחד, וענו על ארבע שאלות. משאלה: מה הייתם רוצים שהיא תשנה? תוצאה: איך ייראה יום שבו היא כבר שינתה? מכשול: מה בתוככם, לא בנסיבות, יעצור אתכם? תוכנית: "אם יקרה ___, אעשה ___".
תרגיל 2 · שבוע של שתיקה
לפני שמספרים לכולם, שומרים את התובנה לעצמכם שבוע אחד. מסתכלים מה קורה לרעב כשהוא לא מקבל מחיאות כפיים.
בבוקר שאחרי
תרגיל 3 · הנגיעה הקטנה ביותר
מה הדבר הכי קטן שהתובנה יכולה לגעת בו היום? לא החלטה גדולה, אלא מעשה אחד שאפשר לגמור לפני הצהריים.
בסוף השבוע
תרגיל 4 · תשובה של מטה
חזרו אל התובנה אחרי שבוע, ושאלו מה המעשה לימד אתכם שלא ידעתם כשרק הבנתם. תקנו את המשפט המקורי לפי מה שלמדתם.
בין ידוע לפתוח
מה שנמדד: דמיון חיובי לבדו הוריד אנרגיה ואפילו לחץ דם, ושילוב של משאלה עם מכשול ותוכנית עזר לאנשים לפעול. ההכרזה הפומבית כתחליף להישג נמצאה במחקר אחד עם קבוצות קטנות. מה שאינו מחקר: הקבלה, התניא והמילים עצמן אינם הוכחה, אלא מפות עתיקות של אותה תנועה. כדאי לדעת על איזו מהן מדברים.
פתיחה לסוף
השפה האנגלית טעתה, אולי, כשנתנה לשני רגעים שונים כל כך אותו שם. או שאולי היא דווקא צדקה, וזיהתה שהם לא באמת שניים. שתובנה שלא נגעה בשום דבר עוד לא הגיעה עד הסוף, ושמעשה שלא עבר דרך הבנה הוא רק תנועה.
אז הנה שאלה אחת, לא בשביל לענות עליה מהר: מה הבנת השנה, שעדיין לא נגע בשום דבר? לא משהו גדול. משפט אחד שאמרת לעצמך במקלחת, ומאז הוא תלוי באוויר כמו ענן.
ואולי, כמו בשדה שחיכה כל הקיץ, מספיקה טיפה אחת שנוגעת באדמה.
במאמר הבא בסדרה: "הבס הממוספר – לנגן את מה שלא נכתב", על נגני הבארוק שקיבלו קו בס עם ספרות והיו צריכים לממש אותו, בכל פעם מחדש, לאקורדים חיים.
מקורות והעמקה
- Kappes, H. B. & Oettingen, G. (2011). Positive fantasies about idealized futures sap energy. Journal of Experimental Social Psychology, 47, 719-729.
- Oettingen, G. & Wadden, T. A. (1991). Expectation, fantasy, and weight loss: Is the impact of positive thinking always positive? Cognitive Therapy and Research, 15, 167-175.
- Gollwitzer, P. M., Sheeran, P., Michalski, V. & Seifert, A. E. (2009). When intentions go public. Psychological Science, 20, 612-618.
- גבריאלה אטינגן, "Rethinking Positive Thinking" (2014), ואתר השיטה: woopmylife.org
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ג, ז.
- תניא, אגרת הקודש, אגרת ה', ואגרת התשובה, פרק ד.
- אלעד ינאי, משמהות: ממשמעות למשמהות.
