תוכן עניינים
השמחה שאינה צריכה להגיע
"שמחת החיים" של מינגיור רינפוצ'ה, בין מערה בהימלאיה למעבדה בוויסקונסין
אמ"לק – על קצה המזלג:
- נזיר טיבטי שסבל מהתקפי פאניקה קשים בילדותו כתב ספר שמנסה לחבר בין מסורת בת אלף שנה לבין מכשירי EEG במעבדה בוויסקונסין.
- הטענה המרכזית: אושר אינו משהו שצריך להשיג אלא המצב הטבעי של התודעה, שנסתר מאיתנו על ידי הרגלי מחשבה ולא על ידי היעדרו.
- נקודת המפנה לא הייתה ניצחון על הפחד אלא הפסקת המאבק בו – להתבונן בפחד עצמו כאובייקט של מדיטציה.
- "אי אפשר לעשות את זה לא נכון": הרגע שבו אתם קולטים שהתפזרתם הוא לא הכישלון של התרגול, הוא התרגול עצמו.
- מה שנמדד במעבדה אמיתי ומעניין – ומה שהודבק לו בכותרות ("האדם המאושר בעולם") הוא תווית עיתונאית, לא ממצא.
- המבחן האמיתי הגיע ב-2011, כשעזב את המנזר באישון לילה וחי ארבע שנים כקבצן נודד.
אי־שם בסוף שנות השמונים, נער בן שלוש־עשרה ישב במנזר בצפון הודו ולא הצליח לנשום. גרונו התהדק, ראשו הסתחרר, הלב דהר. הוא היה צריך לקום ולצאת באמצע התפילה. הנער הזה לא היה תלמיד אקראי – הוא היה בנו של אחד ממורי המדיטציה הגדולים של הדור, זוהה בילדותו כגלגולו של לאמה נערץ, והוכתר בטקס. וכעת הוא ישב בשנה הראשונה של ריטריט שלוש שנים, מוקף בכל מה שהמסורת יכולה להציע, ופחד עד מוות.
כמעט שני עשורים אחר כך הוא כתב ספר על אושר.
The Joy of Living – "שמחת החיים" – ראה אור ב-2007, פרי שיתוף פעולה של יונגי מינגיור רינפוצ'ה עם הסופר אריק סוונסון. במבט ראשון הוא נראה כמו עוד ספר מדיטציה מהמדף הרוחני. אבל יש בו משהו שנדיר למצוא בז'אנר הזה: המחבר לא מציג את עצמו כמי שהגיע. הוא מציג את עצמו כמי שהיה שבור, ומספר בדיוק איך.
ילד שפחד מהעולם שגידל אותו
מינגיור רינפוצ'ה נולד ב-1975 בנפאל, הצעיר מבין ארבעה בנים של טולקו אורגיין רינפוצ'ה – דמות מפתח בשושלות הניינגמה והקגיו. ילדותו התנהלה בין מנזרים, טקסים והרים. במונחים חיצוניים, סביבה יציבה ואוהבת ככל שאפשר לדמיין.
ובכל זאת, מגיל צעיר מאוד הוא סבל מחרדה שאין לה כתובת. דופק מואץ, הזעה, תחושת אימה שמציפה בלי אזהרה. בגיל שש הוא כבר נהג לברוח למערות שבסביבה ולומר מנטרות, פשוט כדי שיהיה לו קצת שקט. אין כאן סיפור של טראומה או של ילדות אכזרית. יש כאן משהו מטריד יותר: אדם שסביבתו מושלמת, וגופו בכל זאת מפחד.
הפרט הזה הוא לא רקע ביוגרפי. הוא הציר של כל הספר. כי אם הפחד היה נובע מהנסיבות, הפתרון היה בנסיבות. וכשהנסיבות טובות והפחד נשאר – נותרת רק אפשרות אחת לחקור.
הרגע שבו הפחד הפך למורה
בגיל אחת־עשרה נשלח לסראב לינג, מנזר בצפון הודו. בגיל שלוש־עשרה נכנס לריטריט הקלאסי של שלוש שנים. הוא חשב שזה יציל אותו.
"הייתי רוצה לומר שהכול השתפר ברגע שהתמקמתי. להפך – השנה הראשונה בריטריט הייתה מהגרועות בחיי."
העצה שקיבל מאביו לא הייתה להילחם בפחד ולא "לקבל" אותו בנוסחה מכנית. היא הייתה מדויקת יותר ומוזרה יותר: להפסיק להתייחס לפחד כאל בעיה שצריך לפתור, ולהתחיל להתייחס אליו כאל אובייקט של מדיטציה. לשבת ולהתבונן בו כמו שמתבוננים בנשימה.
מה שקרה אז הוא הליבה של הספר. כשהוא הפסיק לברוח וישב מול הפחד ממש, הוא גילה שהתחושה הזאת – שנראתה כמו קיר בטון – היא בעצם רופפת. מתפרקת. עוברת. היא לא עשויה מחומר אחיד; היא רצף של רגעים חולפים שהמוח תופר יחד לכדי "דבר". וברגע שהתפר נראה, הדבר מאבד את מוצקותו.
תוך כשבועיים, מספרים המקורות, התקפי הפאניקה שליוו אותו כעשור נעלמו. הוא יצא מהריטריט בגיל שש־עשרה ומונה מיד למורה הריטריט של המחזור הבא – הצעיר ביותר בתפקיד הזה, מוביל אנשים דרך מסע שהוא עצמו כמעט לא שרד.
מה הספר בעצם טוען
הספר בנוי בשלושה חלקים – הקרקע, הדרך, הפרי – והחלוקה הזאת אינה קישוט. החלק הראשון לא נותן תרגילים בכלל. הוא עוסק בשאלה מה בכלל התודעה, כי לפי ההיגיון שלו אין טעם לתרגל לפני שמבינים על מה עובדים.
שלושה מושגים נושאים את המבנה. ריקות – שלא אומרת שאין כלום, אלא שאין באף דבר זהות קבועה, עצמאית ובלתי משתנה, כולל ב"אני". בהירות – היכולת המולדת של התודעה לדעת, האור שבו כל חוויה מופיעה. חמלה – שהוא מציג לא כתוספת מוסרית אלא כתכונה מובנית של מערכת שקיומה תלוי בהדדיות; "הישרדות החביבים ביותר", בניסוחו.
ומכאן הטענה שהיא לב הספר: אושר אינו הישג. הוא ברירת המחדל. מה שמסתיר אותו הוא לא היעדר של משהו אלא נוכחות של הרגל – דפוסי מחשבה ותגובה שנחרצו כל כך עמוק עד שהם נראים כמו המציאות עצמה.
"בסופו של דבר, אושר מסתכם בבחירה בין אי־הנוחות שבמודעות למצוקות התודעה שלך לבין אי־הנוחות שבלהיות נשלט על ידן."
זמנים קצרים, פעמים רבות
החלק השני, "הדרך", הוא המעשי. והוא בונה מדרגות: שקט פשוט בלי אובייקט; מנוחה על אובייקט – מראה, קול, ריח, טעם, תחושה גופנית; ואז המהלך שהוא כנראה התרומה המקורית ביותר של הגישה הזאת – מדיטציה על המחשבות והרגשות עצמם.
זה בדיוק ההיפוך שהציל אותו בגיל שלוש־עשרה. במקום להיאבק בהפרעה, להפוך אותה לשער.
"השתמשו בכל הסחת דעת כאובייקט של מדיטציה, והן חדלות להיות הסחות דעת."
ולצד זה, ההוראה הפרקטית שהפכה לחתימה שלו: זמנים קצרים, פעמים רבות. לא ארבעים דקות פעם ביום, אלא דקה או שתיים במרווחים לאורך היום. הרעיון פשוט ומדויק: ישיבה ארוכה מדי מזמינה שעמום, התנגדות ותחושת כישלון, והגוף לומד לקשר בין מדיטציה לבין מאמץ. ישיבה קצרה מסתיימת לפני שהסלידה מספיקה להיווצר, ומה שנשאר הוא נכונות לחזור.
מכאן גם המשפט הידוע ביותר שלו – שאי אפשר לעשות מדיטציה לא נכון. לא מפני שהכול קביל, אלא מסיבה מדויקת מאוד: הרגע שבו אתם קולטים שהתפזרתם הוא כבר רגע של מודעות. זאת לא ההפרעה לתרגול. זה התרגול, מתרחש.
מה קרה במעבדה בוויסקונסין
ב-2002 הגיעה קבוצת נזירים בודהיסטים ותיקים למעבדת וייסמן לדימות מוחי באוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון, למחקר בהובלת הנוירומדען ריצ'רד דיווידסון ועמיתו אנטואן לוץ. מינגיור רינפוצ'ה היה ביניהם.
מה שנרשם שם הפתיע. במהלך מדיטציית חמלה נמדדו בקרקפת גלי גמא בעוצמה ובסינכרון חריגים – בהתחלה חשדו בתקלת ציוד. במקביל, סריקות fMRI הראו פעילות מוגברת באזורים שקשורים לאמפתיה. מחקר היסוד שפורסם מהקו הזה, של לוץ, גרייסשאר, רולינגס, ריקאר ודיווידסון ב-PNAS בשנת 2004, תיאר מתרגלים ותיקים שמייצרים בכוונה סינכרון גמא בעוצמה גבוהה.
שנים אחר כך פורסם ממצא נוסף: סריקות MRI מבניות של מוחו של רינפוצ'ה, שנערכו ארבע פעמים לאורך ארבע־עשרה שנה החל מגיל 27, הועברו באלגוריתם BrainAGE מול קבוצת ביקורת של 105 מבוגרים בני גילו. בגיל כרונולוגי 41, "גיל המוח" המוערך שלו יצא כ-33.
מה המדע דווקא לא אמר
וכאן צריך לעצור, כי זה בדיוק המקום שבו הסיפור הזה מתפרק בדרך כלל לכותרות.
"האדם המאושר בעולם" אינו ממצא מדעי. זו תווית עיתונאית, שנקשרה אליו בעקבות טור של דניאל גולמן ב"ניו יורק טיימס" ב-2009, והודבקה מאז גם למתרגלים ותיקים אחרים. שום מדידה לא דירגה אושר של בני אדם זה מול זה, ואין כלי כזה.
מחקר "גיל המוח" הוא מחקר מקרה של נבדק אחד. החוקרים עצמם ציינו את המגבלות: מתרגל יחיד, ויוצא דופן; גידול בהרי ההימלאיה, תזונה שונה וחשיפה שונה לזיהום אוויר יכולים כולם להשפיע על הזדקנות המוח באופן עצמאי; והמחקר אינו יכול לקבוע סיבתיות.
ממצאי הגמא נמדדו אצל קבוצות קטנות של מתרגלים חריגים לחלוטין – עשרות אלפי שעות תרגול לאורך חיים שלמים. גם אם הם נכונים במלואם, הם אומרים משהו על קצה הקצה של העקומה, לא על מה שיקרה למי שיושב עשר דקות בבוקר. מדובר בשדה מחקר צעיר, עם מדגמים קטנים ושחזור עצמאי מוגבל – כלומר: כיוון מבטיח, לא הכרעה.
מה שנשאר אחרי הניכוי הזה עדיין לא מבוטל. הוא פשוט צנוע יותר: יש עדות אמפירית ראשונית לכך שתרגול ממושך מותיר חתימה נמדדת במוח. זו טענה מעניינת בפני עצמה, והיא לא צריכה להתחפש לנס כדי להיות שווה משהו.
ארבע שנים של היעלמות
ב-1 ביוני 2011, בגיל שלושים ושש, כשהוא כבר אב־מנזר של שלושה מנזרים ומורה בינלאומי, יצא מינגיור רינפוצ'ה מהמנזר שלו בבודהגאיה באמצע הלילה. הוא לקח גלימה וכמעט כלום, השאיר מכתב, ולא אמר לאיש.
ארבע השנים הבאות הוא חי כיוגי נודד אנונימי. רכבות במחלקה שלישית. שינה בחוץ. קבצנות. אדם שכל חייו הוקפו בכבוד וויתר עליו במכה אחת.
ואז, ליד שרידיו של הבודהה בקושינגאר, הוא אכל מזון מקולקל וחלה אנושות. הוא מתאר איך צלל ועלה מהכרה, ואיך השתמש בכל מה שאימן עשרות שנים כדי להישאר נוכח בתוך תהליך שנראה כמו מוות ממש. הוא שרד. הוא חזר לקהילה שלו בנובמבר 2015, רזה, עם שיער ארוך וזקן. ספרו השני, In Love with the World, נכתב מהחומר הזה, וראה אור בעברית בשם "מאוהב בעולם" בהוצאת בודהיזם בישראל.
קשה שלא לראות בפרק הזה מבחן. ספר שטוען שהתודעה יציבה גם כשהכול נלקח הוא טענה נאה בזמן שיש מנזר, תלמידים וארוחות. הוא נבחן כשאין.
התדר שאינו צריך כיוונון
יש משהו כמעט מקומם בטענה של הספר, אם לוקחים אותה ברצינות. היא אומרת שכל המרדף – אחרי שקט, אחרי ריכוז, אחרי גרסה טובה יותר של עצמנו – מתרחש סביב משהו שכבר נמצא. שאנחנו מחפשים תדר, ומכווננים, ומדייקים, בזמן שהתדר מנגן כל הזמן ורק הרעש מסביבו הוא מה שאנחנו שומעים.
קל להפוך את זה לסיסמה. אבל הביוגרפיה של האיש שכתב את זה לא מרשה לנו את הקלות הזאת. הוא לא הגיע לזה מתוך שלווה – הוא הגיע לזה מתוך שנים של פאניקה, בתוך תא ריטריט, כשלא נשארה לו ברירה אחרת אלא להסתובב ולהסתכל ישר במה שרדף אותו.
ואולי זו בכל זאת הנקודה. לא שהאושר קל, אלא שהוא קרוב. ושהמרחק אליו נמדד לא בשנים של תרגול אלא בכיוון המבט – האם אנחנו מסתכלים החוצה, על מה שצריך להשתנות, או פנימה, על מי שמסתכל.
ואת זה, לפי הספר לפחות, אפשר לנסות עכשיו. דקה. לא יותר.
