יש תפילה אחת ביהדות שכולם מכירים בשמה, אף אחד לא ממש מבין את תוכנה המילולי, ורוב גדולי הפוסקים במשך כאלף שנה ניסו לגנוז אותה או לפחות לשנות בה מילה אחת. ובכל זאת היא זו שפותחת את היום הקדוש ביותר בשנה, בכל קהילה יהודית, מקצה העולם ועד קצהו. שם היום עצמו – "ליל כל נדרי" – נלקח ממנה, לא מהתפילות ה"רשמיות" שבאות אחריה. איך נוסח משפטי-יבש, שרוב הפוסקים בהיסטוריה חשבו שהוא בעיה, הפך לרגע שבלעדיו יום כיפור פשוט לא מתחיל?

• כל נדרי הוא בעיקרו נוסח משפטי לביטול נדרים, לא תפילה במובן הרגיל
• דורות של פוסקים התנגדו לו ואף רצו לבטלו – והעם לא הרשה
• אחת התיאוריות למקור הביטוי "אברקדברה" היא נוסח ארמי קרוב, "אברא כדברא" – מילה שמבצעת מציאות
• הלחן המסורתי נושא רגש שהמילים בעצמן לא מכילות
• הפתיחה ביום הקדוש בביטול הבטחות היא, במידה מסוימת, תרגיל של חסד עצמי

מה זה בעצם, כל נדרי?

הנה הציטוט, כפי שהוא נאמר בפועל, בנוסח אשכנז המקובל:

בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין.

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי, דִּי נְדַרְנָא וְדִי נִנְדַּר, וְדִי אִשְׁתְּבַעְנָא וְדִי נִשְׁתְּבַע, וְדִי נַדֵּינָא וְדִי נְנַדֵּי, וְדִי חֲרַמְנָא וְדִי נַחֲרִים, וְדִי אֲסָרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא וְדִי נֶאְסַר, מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם, וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם – נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי, וּשְׁבוּעָנָא לָא שְׁבוּעֵי, וְנִדּוּיָנָא לָא נִדּוּיֵי, וַחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי, וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי. כֻּלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְהוֹן. יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

בתרגום חופשי: כל הנדרים, האיסורים, השבועות, הנידויים, החרמים והקונמות שנדרנו או שנידור, מיום כיפור שעבר ועד היום הזה, ומהיום הזה ועד יום כיפור הבא – יהיו בטלים, מבוטלים, לא תקפים ולא קיימים. זהו. זה כל הטקסט. שום דרמה מילולית, שום תיאור של אלוהים, שום וידוי. רק ביטול משפטי יבש, שנאמר שלוש פעמים.

נוסח שהוא בעצם מסמך משפטי

וזה בדיוק המקום המוזר: כל נדרי כלל לא נועד להיות תפילה. הוא נוסח שנשאב מעולם ה"שטרות" – מסמכים הלכתיים לביטול נדרים והתחייבויות. יש לו מבנה משפטי מובחן: הצהרה על סמכות ("עַל דַּעַת הַמָּקוֹם… וְעַל דַּעַת הַקָּהָל"), פירוט קטגוריות ("נדר", "אסר", "שבועה", "חרם", "קונם" – כל אחת מונח משפטי-הלכתי נפרד), וטווח זמן מוגדר. זה מסמך. וככזה, הוא הוכנס אל תוך התפילה הקדושה ביותר בשנה, ופתאום מצא את עצמו נושא משקל שהוא כלל לא נועד לשאת.

אברא כדברא – כשמילים בארמית משנות מציאות

יש הסבר אחד למקור המילה "אברקדברה" – מילת קסם שיוחסה לקוסמים ולרופאים בעולם העתיק – שמצביע על ביטוי ארמי: "אַבְּרָא כַּדְּבָּרָא", שפירושו בערך "יִבָּרֵא כִּדְבָרַי" – שהמציאות תיברא בדיוק כמו שאני אומר אותה. זו רק אחת מכמה תיאוריות למקור המילה, ואין עליה הסכמה מוחלטת – אבל הרעיון שבה מהדהד ישירות למה שקורה בכל נדרי. שתי הנוסחאות הארמיות האלה, כל אחת בעולמה, מניחות דבר עמוק: שקול נכון, שנאמר בזמן הנכון, לא רק מתאר מציאות – הוא יוצר אותה. בבריאת העולם, "וַיֹּאמֶר… וַיְהִי". בכל נדרי, "יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין" – ויהיו. המילה כאן היא לא סימן, היא כוח. וזה, במובן הכי פשוט, הוא "תדר" – לא מטפורה, אלא אמונה עתיקה שצליל ומשמעות הם רטט שממש משנה משהו במרקם הדברים.

ההיסטוריה המוזרה של הטקסט שרבנים רצו למחוק

אם היה לכל נדרי כוח כזה, אפשר להבין למה כמעט אלף שנה של פוסקים ניסו להיפטר ממנו. הגאונים כבר במאה ה-9 התנגדו לאמירתו, מחשש שהוא יגרום לאנשים לזלזל בנדרים. רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות, ניסה לפתור את הבעיה בדרך אחרת: לשנות את הנוסח כך שיבטל נדרי העתיד ולא נדרי העבר – כך שאין כאן ביטול של הבטחות שכבר הופרו, אלא הצהרה מקדימה ביחס לשנה הקרובה. יש שמצביעים גם על רקע היסטורי כאוב יותר: בתקופות של רדיפות והמרות דתיות בכפייה, כל נדרי שימש כמעין הצהרה ציבורית של מי שנאלצו להישבע שבועות בניגוד לרצונם. ובכל זאת, על אף כל ההתנגדות ההלכתית, המנהג העממי היה חזק מהפסיקה. העם לא הסכים לוותר על הרגע הזה, וכל נדרי נשאר במקומו.

הלחן שגדול מהמילים

ואולי בגלל שהמילים עצמן די טכניות, קרה משהו מפתיע: הלחן השתלט על הטקסט. המנגינה המסורתית של כל נדרי, ששורשיה נטועים במסורת האשכנזית העתיקה (חלקים ממנה, כך מוערך, בני יותר מאלף שנה), לא "מתרגמת" את המשמעות המשפטית של הנוסח. היא מספרת סיפור אחר לגמרי – סיפור של געגוע, שבר, ותשובה איטית ונרגשת. ב-1880 המלחין הגרמני מקס ברוך, נוצרי פרוטסטנטי שהתרשם עמוקות מהמנגינה ששמע מחזן בליברפול, כתב עליה יצירה לצ'לו ותזמורת שהפכה לאחת מהיצירות המוקלטות ביותר בעולם. שנים לאחר מכן, ב-1927, אל ג'ולסון – בנו של חזן בעצמו – שר את כל נדרי בסצנה שנחשבת לאחת הרגעים הראשונים שנאמרו בקול בסרט קולנוע מדבר. גם זו וגם זו לא "תפילה" במובן ההלכתי, ובכל זאת שתיהן שאבו את כוחן מאותה מנגינה עתיקה. מי ששר את כל נדרי ומי שמקשיב לו לא חייב להבין ארמית – הוא מרגיש אותה.

לשחרר את עצמך מהבטחות

יש משהו כמעט חתרני בלפתוח שנה חדשה בהצהרה שמבטלת מראש הבטחות. לא "אשתדל לעמוד בהתחייבויות שלי" – אלא "אם לא אעמוד בהן, זה כבר מבוטל מראש." זה יכול להישמע כמו פטור מאחריות. אבל אפשר גם לקרוא בו תרגיל עמוק של חסד עצמי: הכרה מוקדמת שבמהלך השנה נאמר דברים, נתחייב לדברים, ונשבור חלק מהם – כי כך בני אדם עושים – ושהשבירה הזו לא צריכה להיות מלווה בעונש שנגרר איתנו קבוע.

הלילה מסתיים, הלחן דועך אחרי החזרה השלישית, והטליתות מתקפלות. ונשארת שאלה פתוחה: מה אנחנו בעצם מבטלים כשאנחנו נכנסים לשנה חדשה – ומה, בכל זאת, אנחנו ממשיכים לשאת איתנו?

סרטונים בנושא

אל ג'ולסון שר כל נדרי, "הזמר של הג'אז" (1927) – הקטע ההיסטורי מהסרט שנחשב לאחד הרגעים המדוברים הראשונים בקולנוע:

דויד קארפנטר, צ'לו נידרי בויולה – "קול נידרי" מאת מקס ברוך, טמפל עמעואל, ניו יורק (2023) – ביצוע עכשווי של יצירת הצ'לו הידועה של מקס ברוך, ערב יום כיפור.

החזן עזי שוורץ, "קול נידרי: מנגינה עתיקה, צליל מודרני" (2024) – עיבוד עכשווי חדש למנגינת כל נדרי, שהוזמן על ידי מרכז המוסיקה של בית הכנסת Park Avenue בניו-יורק.