איקיגאי/IKIGAI – הסוד היפני לחיים ארוכים ומאושרים
המושג איקיגאי/IKIGAI מלווה אותי כבר כמה שנים אחרי שמצאתי את המודל הזה מאוזן ואם זה מדויק לאופן ההתיחסות שאני מרגיש שנכון לעבוד לפיה.
השבוע קראתי את הספר המעולה של הקטור גרסייה (בתרגום לעברית) ומצאתי אותו מרתק אותי לא רק בגלל דרך ההסתכלות אלא גם בגלל הראיונות המרתקים עם אנשים מבוגרים באמת (גילאי 110 ומעלה…) – שמבחינתי חוכמת החיים שלהם – ובעיקר הראייה למודת הניסיון שלהם – נותנת קסם מיוחד לדבר הזה שקרא שיעורי חיים.
משהו בעיניי בשיטה הזנית היפנית נותן איזון מאוד יפה בין הרצונות לצרכים – אבל בעיקר מדבר על זה שכחלק משלם – יש לנו בדר"כ חלק בתוך הפאזל – ושבהחלט "יש לנו משמעות לחיים".
בתקווה אעלה מחשבות נוספות בנושא על הכתב – כי אני מדבר עליו הרבה עם עצמי – ואני שם לב שלא תמיד אני מצליח למצוא מילים כדי לתאם אותו באופן ברור – ואולי זה משהו שאי אפשר להסביר רק במילים….
Diagram of Japanese ikigai concept. Vector illustration
נזיר טיבטי שסבל מהתקפי פאניקה קשים בילדותו כתב ספר שמנסה לחבר בין מסורת בת אלף שנה לבין מכשירי EEG במעבדה בוויסקונסין. "שמחת החיים" טוען שאושר אינו הישג אלא ברירת המחדל של התודעה, ושמה שמסתיר אותו הוא הרגל...
לא הכישרון, לא מנת השכל וגם לא הכריזמה – מה שמנבא הצלחה טוב מכל השאר הוא היכולת להישאר עם אותה מטרה לאורך זמן. זו המסקנה של אנג'לה לי דאקוורת', שבחרה לחקור מה מבדיל בין אנשים שמצליחים לאנשים...
שליש עד חצי מהאנשים סביבך שואבים אנרגיה מהשקט, לא מהרעש – וכמעט כל מוסד שאנחנו מכירים בנוי בדיוק להפך. סוזן קיין מתארת כיתות שמסודרות במעגלי דיון, משרדים פתוחים שבהם אין לאן להיעלם, ותרבות שמתגמלת את מי שמדבר...
יותר אפשרויות אמורות להיות בשורה טובה: יותר חופש, יותר שליטה, יותר סיכוי למצוא בדיוק את מה שרוצים. בארי שוורץ טוען את ההפך. ככל שמספר האפשרויות גדל, כך גדלה גם התחושה שהחמצנו משהו – האפשרות שלא בחרנו ממשיכה...