נושא: מטטרון וחנוך
פרק: שמונה מבטים על שר הפנים
זמן: כ-10 דקות קריאה
יש פסוק אחד בספר בראשית שנשמע כמו סוף של סיפור, אבל הוא בעצם ההתחלה. בתוך רשימה יבשה של דורות – פלוני הוליד את פלוני, ויחי, וימת – מופיע פתאום אדם אחד שלא מת. "ויתהלך חנוך את האלהים, ואיננו, כי לקח אתו אלהים." אין מיטה, אין קבורה, אין בכי. רק אדם שיצא להליכה, והדרך המשיכה בלעדיו.
המילה "ואיננו" נשארה תלויה באוויר אלפי שנים. ולתוך החלל הזה, הבית הריק שהשאיר חנוך, נכנסה אחת הדמויות המסתוריות, המטרידות והיפות ביותר במיסטיקה היהודית: מטטרון, שר הפנים. המלאך שהיה פעם בן אדם.
אמל״ק
- מטטרון הוא המלאך הגבוה ביותר בספרות המיסטית היהודית, ולפי המסורת הוא חנוך מספר בראשית – אדם שעלה לשמיים והפך לאש.
- שמו לא מופיע בתנ״ך, אבל הוא מופיע שלוש פעמים בתלמוד הבבלי, ממלא את ספרות ההיכלות, חוזר בזוהר ובקבלה, ונחקק על קערות השבעה מבבל ועל קמעות.
- במאמר: ההתמרה של חנוך בספר חנוך העברי, שישים מלקות האש במסכת חגיגה, "שמו כשם רבו" והגימטריה שד״י, המלאך שמלמד תינוקות, חנוך התופר של החסידות, סנדלפון – האח שקושר כתרים, והאמת על "קוביית מטטרון".
- ובעיקר: אדם שעלה גבוה יותר מכל מלאך, מלאך שנענש כדי שאיש לא יטעה לחשוב שהוא אלוהים – ומה זה אומר על העלאת תדר.
- מיועד למי שמחפש את הדרך למעלה, ותוהה אם היא עוברת דווקא דרך הדברים הקטנים.
סרטונים להעמקה
1. מי הוא מטטרון?
ESOTERICA (ד״ר ג׳סטין סלאג׳): מקורותיו של מטטרון בספרות ההיכלות ובספר חנוך העברי, מנקודת מבט מחקרית. באנגלית.
2. ספר חנוך השלישי
ReligionForBreakfast: מה כתוב בספר חנוך העברי, איך חנוך הופך למלאך, ומתי ואיפה נכתב הטקסט. באנגלית.
3. מטטרון וספר חנוך
אפרים פלוונוב (מים אחרונים): הרצאה מקיפה על מטטרון בתלמוד, בזוהר ובקבלה, מנקודת מבט יהודית. באנגלית.
1
ואיננו
חנוך לא מת. הוא פשוט הלך רחוק מספיק.
לפני שהוא מלאך, חנוך הוא מספר. הוא השביעי בשושלת מאדם, וכל ימיו – כך מדגיש הכתוב – היו שלוש מאות שישים וחמש שנה. מספר ימי השנה. כאילו חייו היו מעגל שמש שלם אחד, סיבוב מלא, ואחריו לא היה צריך עוד.
שאר בני הדור "חיו". חנוך "התהלך". ההבדל דק, אבל הוא כל הסיפור. חיים יכולים לקרות לאדם. הליכה היא משהו שאדם עושה, צעד אחר צעד, בכיוון מסוים. והכיוון של חנוך היה "את האלהים" – לא אל, לא לקראת, אלא עם. כמו שני אנשים שהולכים זה לצד זה בשביל, עד שאחד מהם כבר לא חוזר הביתה.
2
מבשר לאש
מה קרה לחנוך אחרי ה"ואיננו"? התנ״ך שותק. אבל במאות הראשונות לספירה, בחוגים של יורדי המרכבה – מיסטיקנים שתיארו מסעות דרך היכלות שמיימיים – נכתב טקסט שעונה על השאלה הזו בפירוט מסחרר. החוקרים קוראים לו "חנוך ג׳" או "ספר חנוך העברי", והוא חלק מספרות ההיכלות.
בספר, רבי ישמעאל עולה למרום ופוגש מלאך עצום שמכונה "נער". הוא שואל אותו מדוע קוראים לו כך, ומטטרון עונה: אני חנוך בן ירד. כשלקח אותי הקב״ה, המלאכים מחו – מה לילוד אישה בין שרפי אש? ולכן אני "נער" ביניהם, צעיר בשנים ובימים.
ואז מגיע תיאור ההתמרה, אחד הקטעים הפרועים בכל הספרות העברית. גופו של חנוך גדל עד שהשתווה לאורך העולם ולרוחבו. הוא קיבל שבעים ושתיים כנפיים, ועיניים לאין ספור, כל אחת כמו המאור הגדול. בשרו הפך ללהבות, גידיו לאש בוערת, עצמותיו לגחלים. הקב״ה הושיב אותו על כיסא בפתח ההיכל השביעי, הלביש אותו בגד של כבוד, שם על ראשו כתר, וקרא לו בפני כל פמליא של מעלה בשם המסחרר מכולם: "יהוה הקטן".
זה רגע שקשה לעכל גם היום. בן אדם, ילוד אישה, עשוי מאותו בשר שלנו – הופך לאש, לאור, לשר הפנים, לזה שעומד הכי קרוב לכיסא. אם יש סיפור על העלאת תדר בתרבות העברית, זה הסיפור. מבשר כבד לאש קלה. מגוף לאור.
אבל כל עלייה כזו מסתירה גם שאלה: עד כמה גבוה מותר לעלות?
3
שישים מלקות של אש
הרגע שבו האור מתחיל לחשוב שהוא המקור – זה הרגע שבו הוא מאבד את מקומו.
בתלמוד הבבלי, במסכת חגיגה, מסופר על ארבעה חכמים שנכנסו ל"פרדס" – אל עומק הסוד. אחד מהם היה אלישע בן אבויה, חכם גדול שהחכמים הפסיקו לקרוא לו בשמו וכינו אותו פשוט "אחר".
אחר עלה, ושם ראה את מטטרון יושב. במרום, כך מסבירים החכמים, אין ישיבה – כולם עומדים. אבל למטטרון ניתנה רשות לשבת, כי תפקידו לכתוב את זכויותיהם של ישראל. סופר של השמיים. אחר ראה דמות שיושבת וכותבת בעולם שבו רק אחד יושב, ואמר את המשפט שהיה למשפט המסוכן ביותר בתיאולוגיה היהודית: "שמא חס ושלום שתי רשויות הן." אולי יש שניים שם למעלה.
מה שקרה אחר כך הוא אחד הרגעים המדהימים בתלמוד. לא אחר נענש ראשון – אלא מטטרון. הוציאו אותו מן המקום, והלקו אותו שישים פולסי דנורא, שישים מלקות של אש. וכשנשאל מדוע, הייתה התשובה פשוטה: כשראית אותו, למה לא קמת לפניו? המלאך הגבוה ביותר נענש כי נשאר לשבת. כי השאיר מקום לטעות.
החוקרים ישבו על הסיפור הזה דורות. אלן סגל ראה בוויכוח על "שתי רשויות בשמיים" מאבק של חז״ל נגד כפירה חיצונית. דניאל בויארין ופטר שפר הציעו קריאה אחרת: אולי זה ויכוח מבפנים, בתוך היהדות עצמה, בתקופה שבה רעיונות על דמות שמיימית שנייה – "בן האדם", מתווך בין אלוהים לעולם – ריחפו באוויר, ובהם גם הרעיונות שמהם צמחה הנצרות. מטטרון, לפי הקריאה הזו, הוא שריד של אמונה עתיקה שהחכמים לא רצו למחוק, אבל גם לא יכלו להשאיר בלי גבול.
וכאן מסתתר אולי השיעור העמוק בסיפור כולו. אפשר לעלות עד הכיסא. אפשר להפוך לאש. אבל הרגע שבו האור מתחיל לחשוב שהוא המקור – זה הרגע שבו הוא מאבד את מקומו. מטטרון לא נפל. הוא רק נזכר מי הוא.
4
שמו כשם רבו
בספר שמות, ה׳ מבטיח לשלוח מלאך לפני העם במדבר, ומזהיר: "השמר מפניו ושמע בקולו… כי שמי בקרבו." רש״י, בעקבות התלמוד במסכת סנהדרין, מזהה את המלאך הזה: זה מטטרון, ש"שמו כשם רבו". ומוסיף רמז בגימטריה – מטטרון עולה 314, בדיוק כמו שד״י.
שם שמכיל בתוכו את השם. זה אולי ההסבר הכי יפה לכינוי "יהוה הקטן": לא אל שני, אלא כלי שהשם שוכן בו. מראה שמשקפת אור שאינו שלה. גרשם שלום, אבי חקר הקבלה, הציע שהכינוי הזה הגיע בכלל ממלאך עתיק אחר בשם יהואל – מלאך שכל שמו בנוי מהשם האלוהי – ושבמשך הזמן שתי הדמויות התמזגו.
ומה פירוש המילה "מטטרון" עצמה? כאן נגמרות התשובות ומתחילות ההשערות. הפירוש הנפוץ, מיוונית – מטא-תרונוס, "זה שליד הכיסא" – נשמע מושלם, ובדיוק בגלל זה הוא חשוד. שלום דחה אותו. רבי אלעזר מוורמס, מחכמי אשכנז, הציע את המילה הלטינית מטטור – מורה דרך, מודד, זה שהולך לפני המחנה ומסמן את הדרך. החוקר פיליפ אלכסנדר החיה את ההצעה הזו, וקשר אותה בדיוק למלאך שהולך לפני ישראל במדבר. ויש עוד הצעות, ואף אחת לא ניצחה.
אולי זה מתאים. לדמות שכולה מעבר – בין אדם למלאך, בין ארץ לשמיים – יש שם שאי אפשר לתפוס.
5
מלמד התינוקות
אחרי כל האש, הכנפיים והמלקות, יש למטטרון גם פנים אחרות, רכות להפליא.
במסכת עבודה זרה התלמוד מתאר את יומו של הקב״ה, ובשעות האחרונות של היום – הוא יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. ואז שואלת הגמרא שאלה תמימה: ולפני כן, מי לימד אותם? והתשובה: "איבעית אימא: מטטרון." השר הגדול שבשמיים, זה שעומד ליד הכיסא, הוא גם המורה של הקטנים ביותר.
ובמסכת יבמות מופיע "שר העולם" – מלאך שהמסורת מזהה עם מטטרון – ואומר פסוק מתהלים: "נער הייתי וגם זקנתי." הנער הנצחי, שהיה כאן מהתחלה, שראה הכל, ועדיין נקרא "נער".
אולי משום כך האנשים הפשוטים אהבו אותו. בבבל של המאות הרביעית עד השביעית, יהודים כתבו השבעות בתוך קערות חרס וקברו אותן הפוכות מתחת לבתיהם, כדי ללכוד שדים. בין שמות המלאכים שנקראו לעזרה – מיכאל, גבריאל, רפאל – מופיע גם מטטרון. שמו עבר לקמעות, לנוסחי תפילה, ואפילו לנוסח ה"יהי רצון" שנאמר בכמה קהילות בתקיעת שופר בראש השנה, שבו מבקשים שהקולות יעלו דרך השרים הממונים עד לכיסא הכבוד. הוא חצה גם את גבולות היהדות: במסורות אסלאמיות מסוימות מופיע מלאך בשם מיטטרון, ובתרבות הפופולרית הוא הגיע עד הקולנוע, בדמותו של אלן ריקמן בסרט "דוגמה".
מלאך של מלכים ושל ילדים, של מיסטיקנים ושל עקרות בית בבבל. מי שעמד בין שמיים לארץ, עמד גם בין כולם.
6
חנוך התופר
כל תפר הוא צעד. כל צעד הוא "ויתהלך".
וכאן הסיפור חוזר למקום שממנו התחיל – אל האדם.
בספרות החסידית, ובראשונה בתורתו של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעל שם טוב, מופיעה מסורת מפתיעה: חנוך, האיש שהתהלך עם האלוהים, היה תופר מנעלים. ועל כל תפר ותפר שתפר, היה מייחד ייחודים – מכוון לחבר את הקב״ה ושכינתו. המגיד מביא זאת בשם ספר קבלה קודם, "ילקוט ראובני", וחוקרים מצאו לסיפור שורשים גם במסורות אסלאמיות על חנוך, שם הוא אידריס.
כלומר, מה שהעלה את חנוך לשמיים לא היו חזיונות, לא היכלות ולא כנפיים. אלא מחט, חוט ועור. עבודה יומיומית, חוזרת, קטנה – שנעשתה בכוונה מלאה.
ויש קריאה שנייה, מפוכחת יותר, שמיוחסת לרבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. לפיו, "ייחודים" של חנוך לא היו כוונות קבליות נסתרות, אלא משהו פשוט הרבה יותר: הוא הקפיד שכל תפר יהיה חזק, שכל נעל תהיה טובה, שאף לקוח לא יקבל עבודה חפיפניקית. הקדושה שלו הייתה יושר.
שתי הקריאות לא סותרות זו את זו. הן שני צדדים של אותו חוט. אחד מכוון למעלה, השני דואג שהתפר יחזיק למטה. ואולי העלאת התדר האמיתית היא בדיוק שם – כשהכוונה הגבוהה והעבודה הישרה הן אותה תנועה של היד.
7
סנדלפון, האח שלמטה
רגליו באדמה, ראשו אצל החיות, וידיו קושרות כתרים.
לאורך כל הסיפור הזה מטטרון נראה לבד. אבל במסורת יש לו בן זוג, ומי שמכיר את שניהם מבין אותו אחרת.
שמו הוא סנדלפון, והוא מופיע כבר במסכת חגיגה, כמה דפים לפני שישים המלקות. רבי אלעזר קורא את "אופן אחד בארץ" שבחזון יחזקאל ורואה בו מלאך שעומד באדמה, וראשו מגיע עד החיות. ברייתא מוסיפה שהוא גבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה, שהוא עומד מאחורי המרכבה וקושר כתרים לבוראו. ואיך מניחים כתר על מי שאיש אינו יודע את מקומו? התלמוד עונה בתמונה נפלאה: הוא אומר שם על הכתר, והכתר הולך מעצמו ויושב על הראש. בספרות המרכבה הכתרים האלה עשויים מתפילות ישראל. ובפסיקתא רבתי, כשמשה עולה לקבל תורה ורואה את האש של סנדלפון, הוא נבהל כל כך עד שהקב״ה עצמו יורד מכיסאו ועומד לפני המלאך עד שמשה עובר.
התלמוד לא מחבר בין השניים. החיבור נבנה לאט, ואולי הוא חבוי כבר בשם: גרשם שלום והאנציקלופדיה היהודית מסבירים את "סנדלפון" כמילה יוונית, סינאדלפוס, "אח שותף". האח של מטטרון. במאה השש עשרה מביא רבי משה קורדובירו בפרדס רימונים את הזיהוי שסוגר את המעגל: אליהו הוא סנדלפון, כמו שחנוך הוא מטטרון. שני האנשים שנלקחו חיים – חנוך ש"איננו", ואליהו שעלה בסערה השמיימה. ובעמק המלך, במאה שאחריו, קורא נפתלי הירץ בכרך על שניהם את "הנערים" מברכת יעקב. שני נערים, שני בני אדם לשעבר, בראש צבא השמיים.
ויש פרט קטן שקשה לעבור לידו. שלום מציין שסנדלפון נתפס גם כ"נעל" של השכינה. ובפרק הקודם ראינו את חנוך, הוא מטטרון, תופר מנעלים. לא מצאנו מקור שמחבר בין השניים, והחיבור כאן הוא שלנו, אבל קשה שלא לשמוע אותו: אח אחד תופר נעליים, והאח השני הוא הנעל. ואולי לשם כך צריך שניים: אחד שעולה עד הכיסא, ואחד שנשאר עם הרגליים באדמה ואוסף את מה שעולה ממנה.
8
הקובייה
מי שמחפש היום "מטטרון" ברשת, ימצא בעיקר צורה אחת: שלושה עשר מעגלים, וכל מרכזיהם מחוברים בקווים ישרים. "קוביית מטטרון". בתוך הרשת הזו אפשר לזהות את חמשת הגופים האפלטוניים – הקובייה, הטטרהדרון, האוקטהדרון, הדודקהדרון והאיקוסהדרון – אבני הבניין שהיוונים ראו כיסודות העולם. (על הגאומטריה עצמה כתבנו כאן: קוביית מטטרון – הסבר והבנת הגאומטריה.)
כדאי לומר את האמת: הגאומטריה עתיקה ויפה באמת, אבל השם "קוביית מטטרון" חדש. הוא אינו מופיע בספרות ההיכלות, לא בזוהר ולא אצל המקובלים. נראה שהוא נולד בספרות העידן החדש בסוף המאה העשרים, בין השאר בספריו של דרונוולו מלכיצדק, יחד עם מונחים כמו "פרי החיים".
ובכל זאת, יש משהו מדויק באינטואיציה שקשרה דווקא את מטטרון לצורה הזו. הוא המודד, ה"מטטור", זה שהולך לפני המחנה ומסמן את הדרך. הוא זה שבתוכו שוכן שם שאינו שלו. ורשת של קווים שמחברת כל מרכז לכל מרכז – היא אולי תמונה טובה למה שהוא היה תמיד: לא המקור, אלא החיבור.
דף התרגול: ארבעה תפרים
הסיפור של חנוך לא מבקש מאיתנו לעלות לשמיים. הוא מציע להתחיל מתפר אחד. ארבעה תרגילים קטנים לימים הקרובים, כל אחד בקצב שלו.
היום
תרגיל 1 · תפר אחד
בחרו פעולה אחת שגרתית – שטיפת כוס, שליחת מייל, קשירת שרוך – ועשו אותה היום פעם אחת בכוונה מלאה. בלי למהר, בלי לחשוב על הדבר הבא. רק את התפר הזה, טוב ככל האפשר.
תרגיל 2 · יומן הסופר
מטטרון יושב בשמיים וכותב את הזכויות, לא את החטאים. הערב, לפני השינה, כתבו שלוש זכויות של היום שלכם. לא הישגים – זכויות. רגע שבו הייתם הוגנים, סבלניים, נדיבים.
השבוע
תרגיל 3 · ההליכה
"ויתהלך חנוך" – לא רץ, לא עמד. צאו השבוע להליכה של עשרים דקות בלי טלפון ובלי מטרה. נסו ללכת "עם" משהו – עם הנשימה, עם השקט, עם מה שאתם קוראים לו אלוהים או חיים.
כשהאור מסנוור
תרגיל 4 · לקום מהכיסא
כשאתם מרגישים שאתם יודעים יותר, רואים יותר, "מעל" כולם – זה הרגע של מטטרון. עצרו ושאלו: איפה אני יושב כשהייתי צריך לקום? לפעמים העלייה הבאה מתחילה בצעד אחד למטה.
האור כבר כאן
חנוך התחיל כאדם שתפר נעליים והסתיים כאש שעומדת ליד הכיסא. מטטרון הגיע עד שם, נענש, ונשאר – מלמד ילדים, כותב זכויות, נער שהיה וגם זקן. ובין שני הקצוות האלה נמתח חוט אחד ארוך: הליכה, צעד אחר צעד, תפר אחר תפר.
"ואיננו", אומר הפסוק. לא כי נעלם – אלא כי הלך עד שהגבול בינו לבין הדרך נמחק. אולי זו העלייה הגבוהה ביותר שאפשר לחלום עליה: לא להפוך לאור, אלא להיעלם לתוך מה שאתה עושה, עד שכל תנועה של היד היא כבר תפילה.
והשאלה שנשארת פתוחה היא בעצם שאלה קטנה מאוד: מה יהיה התפר הבא שלכם?
לקריאה ולהעמקה
את המקורות אפשר לקרוא במלואם בספריא: בראשית ה, כא–כד, חגיגה טו ע״א, חגיגה יג ע״ב, פסיקתא רבתי כ, סנהדרין לח ע״ב, רש״י על שמות כג, כא, עבודה זרה ג ע״ב ויבמות טז ע״ב. את ספר חנוך העברי אפשר לקרוא בתרגומו של הוגו אודברג.
להעמקה במחקר: גרשם שלום, "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית"; אנדריי אורלוב, The Enoch-Metatron Tradition; אלן סגל, Two Powers in Heaven; ודניאל בויארין, Beyond Judaisms: Metatron and the Divine Polymorphy of Ancient Judaism. על סנדלפון: גרשם שלום, הערך Sandalfon באנציקלופדיה יודאיקה, והערך באנציקלופדיה היהודית. על קערות ההשבעה מבבל יש תצוגה יפה בספרייה הלאומית.
ועוד בהתדר: ספר חנוך – תדרי סוד ומסתורין.
